לאחר עימות חריף עם איש בושת, אבנר, שר הצבא החזק שהחזיק עד כה את בית שאול, מגיע לנקודת שבר. מתוך הכרה בכוחו הפוליטי והצבאי העצום, הוא מחליט לשנות את נאמנותו ולהעביר את המלוכה לידי דוד [אלשיך]. החלטה דרמטית זו מלווה בהצהרה נחרצת ובלתי חוזרת.
הביטוי כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאַבְנֵר וְכֹה יֹסִיף לוֹ מהווה לשון חמורה של שבועה, כפי שמקובל פעמים רבות במקרא [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אבנר נשבע לפעול כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד, כלומר להוציא לפועל את ההבטחה האלוהית שדוד ימלוך על כל ישראל [מצודת דוד].
הפרשנים דנים בשאלה היכן בדיוק נשבע ה' לדוד, שכן לא מוזכרת שבועה מפורשת כזו קודם לכן. יש שמסבירים כי עצם דיבורו של ה' נחשב לשבועה מוחלטת. לעומת זאת, גישה אחרת מסבירה כי מאחר שה' הודיע לשאול פעמיים שהמלוכה תיקרע ממנו ותינתן לרעהו הטוב ממנו – פעם אחת בגלגל ופעם שנייה במלחמת עמלק – החזרה הכפולה על הדברים מקבלת תוקף ומשמעות של שבועה [רד"ק].
בסיום דבריו, אבנר מצהיר כִּי כֵן אֶעֱשֶׂה לּוֹ, ומבטיח כי יעזור לדוד ויסייע לו לקבל את המלוכה בפועל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לסיוע המעשי, טמונה במילים אלו הכרה עמוקה כפולה: אבנר מבין היטב כי המלכת דוד היא סיבה מאת ה', אך בד בבד הוא מזהה כי הוא עצמו נבחר להיות האמצעי והשליח האלוהי שנועד להשלים את המהלך ולהוציא את שבועת ה' מן הכוח אל הפועל [מלבי"ם].