הכתוב עוצר את שטף העלילה כדי לחשוף את המניעים האמיתיים ואת זהות המשתתפים בהתנקשות בחייו של אבנר. מבעד למילים משתקף פער טרגי ומוסרי בין שתי מיתות: מוות של לוחם בשדה הקרב, לעומת רצח פוליטי המוסווה כנקמת דם בשעת שלום.
המילה לְאַבְנֵר משמעותה כאן היא "את אבנר", והאות למ"ד משמשת במקום מילת היחס [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מציין כי וַאֲבִישַׁי לקח חלק ברצח, אף שרק יואב הכה בפועל. הפרשנים מסבירים כי מכיוון שאבישי נכנס עם יואב לשער העיר, הסכים עמו ושימש לו כעזר, הכתוב רואה בו שותף מלא למעשה ההריגה [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
חשיפת המניע לרצח מבהירה טעות של דוד המלך. דוד חשד שיואב הרג את אבנר מתוך קנאה פוליטית במעמדו ובקרבתו החדשה לדוד, אך הכתוב מבהיר שהמניע האמיתי של האחים היה נקמת דם גרידא על מות אחיהם עשהאל [אברבנאל].
עם זאת, הריגת אבנר מתוארת כמעשה שלא כדין, והמילה בַּמִּלְחָמָה עומדת במוקד הדיון המוסרי. אבנר הרג את עשהאל מתוך חוסר ברירה והגנה עצמית, שכן עשהאל רדף אחריו בלהט הקרב [ביאור שטיינזלץ]. סביב טענת נקמת הדם מתעורר פולמוס משפטי: יש המבארים שטענתו של יואב להצדקת הרצח הייתה שאבנר יכול היה להציל את עצמו על ידי פגיעה באחד מאיבריו של עשהאל מבלי להורגו [מלבי"ם, חומת אנך בשם כנה"ג]. מנגד, מוצגת העמדה כי בשעת מלחמה אין מקום לדקדק ולצפות מלוחם לכוון לפציעה בלבד, ולכן אבנר פעל כדין [חומת אנך].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעוול הגדול במעשיהם של יואב ואבישי נובע מהניגוד הקיצוני בנסיבות: אבנר הרג את עשהאל בשעת מלחמה, ואילו הם רצחו את אבנר בעת שלום.
למעשה זה היו השלכות כבדות משקל. צירופו של אבישי לפסוק מסביר מדוע קללתו של דוד על הרצח חלה על משפחת יואב כולה [מלבי"ם]. עם זאת, דוד נענש על כך שקילל את יואב בחומרה יתרה שלא כדין, שהרי ממילא התכוון לצוות על הוצאתו להורג בבוא העת. בשל כך, הקללות הקשות שהטיח דוד ביואב התקיימו לבסוף בזרעו של דוד עצמו, ופגעו במלכי יהודה לאורך הדורות [אברבנאל].