ההכרה הציבורית בחפותו של דוד ממיתת אבנר נבנתה כפועל יוצא משורת פעולות אבל פומביות. כאשר נאמר כי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ, הכוונה היא שלא יצאה כל הוראה או פקודה מאת דוד להרוג את אבנר [ביאור שטיינזלץ].
ההבנה הזו בקרב הציבור לא נוצרה יש מאין, אלא נבנתה בתהליך הדרגתי של הוכחת חפות. תגובותיו של דוד למעשה – החל מקללת יואב, דרך ההליכה אחר המיטה, הבכי והקינה – היוו כולן שלבים שהלכו והוכיחו כי הרצח לא נעשה בעצתו. אולם, בעוד שפעולות אלו הוכיחו את עצם העובדה שלא הוא ציווה על הרצח, הרי שהמעשה האחרון של סירובו לאכול לחם הוכיח את הצער העמוק והאמיתי שלו [אלשיך].
הפסוק מבחין בין שני קהלים שונים שהשתכנעו בחפותו של המלך: כָל הָעָם לעומת וְכָל יִשְׂרָאֵל. בעוד ש"העם" מתייחס לאלו שנכחו במקום וראו את אבלו של דוד במו עיניהם, "כל ישראל" מתייחס לשאר העם הנמצא במקומו וניזון משמועות בלבד. מטבע הדברים, מי שלא נוכח באירוע ורק שומע עליו, זקוק לזמן ולהצטברות של עדויות יום אחר יום כדי להשתכנע באמיתות כוונותיו וטוהר ליבו של המלך. כאן טמון החידוש במילים בַּיּוֹם הַהוּא: כנותו של דוד ניכרה ועשתה רושם כה עז, עד שאפילו הציבור הרחוק שלא נכח במקום השתכנע בחפותו באותו היום ממש, ללא כל צורך בהמתנה ובהמשך הזמן [אלשיך].