קרה לכם פעם שמישהו חשב שעשיתם משהו רע, למרות שבכלל לא הייתם אשמים? איך הצלחתם לשכנע את כולם שאתם דוברי אמת? דוד המלך היה צריך להוכיח לכולם שהוא לא אשם במוות של אבנר. כשהכתוב אומר לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ, הכוונה היא שדוד מעולם לא נתן פקודה או הוראה לפגוע באבנר. כדי להראות את זה, דוד התאבל מכל הלב: הוא בכה, הלך אחרי המיטה של אבנר, והמעשה שהכי הוכיח עד כמה הצער שלו אמיתי ועמוק היה כשהוא סירב לאכול.
בזכות ההתנהגות הזו, שני קהלים שונים השתכנעו שדוד חף מפשע. הקהל הראשון הוא כָל הָעָם, כלומר האנשים שהיו שם ממש וראו במו עיניהם את דוד מתאבל. הקהל השני הוא וְכָל יִשְׂרָאֵל, שאר האנשים שגרו רחוק ורק שמעו על מה שקרה. בדרך כלל, אנשים שגרים רחוק ורק שומעים שמועות צריכים הרבה זמן כדי להשתכנע. אבל כאן קרה משהו מיוחד. המילים בַּיּוֹם הַהוּא מלמדות אותנו שהצער של דוד היה כל כך כנה וחזק, עד שאפילו האנשים הרחוקים האמינו לו מיד, באותו היום בדיוק, בלי לחכות אפילו רגע אחד.