יצא לכם פעם להסתכל על אדם שבוכה ולדעת מיד שהוא באמת עצוב, ולא סתם עושה הצגה? דוד המלך עמד במצב רגיש מאוד. איש חשוב בשם אבנר נהרג, והיה חשש שהעם יחשוב שדוד קשור למעשה. דוד התאבל מול כולם, בכה בכי רב והלך אחרי המיטה של אבנר. כשהעם ראה זאת, וכל העם הכירו, כלומר הציבור הבין והכיר בכך שדוד לא ידע על המעשה ולא הסכים לו.
אבל איך העם ידע שדוד לא מעמיד פנים רק כדי למצוא חן בעיניהם? אולי בלב הוא בכלל לא היה עצוב? יש כלל שאומר שדברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. אי אפשר לזייף רגש מול כל כך הרבה אנשים. המילים ככל אשר עשה המלך מתארות את פעולות האבל שדוד עשה מתוך כנות ויושר. בגלל שהצער שלו היה כל כך אמיתי, המעשה שלו וייטב בעיניהם. העם הרגיש שהכאב של דוד עמוק ואמיתי, וכך הם סמכו עליו והאמינו לו בלב שלם.