קרה לכם פעם שהייתם כל כך עצובים עד שממש לא היה לכם תיאבון? דוד המלך היה עצוב מאוד על מותו של אבנר. הוא רצה לחלוק לו כבוד ולהראות לכולם שהוא לא אשם במה שקרה לו. לכן, הוא החליט לנהוג כמו אדם אבל ולצום. העם ראה שדוד לא אוכל, והם באו לְהַבְרוֹת אותו, כלומר להגיש לו ארוחה קטנה. הם עשו זאת בְּעוֹד הַיּוֹם, כשהשמש עדיין האירה ובחוץ היה יום.
אבל דוד סירב לאכול. הוא נשבע ואמר: כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יֹסִיף. זהו ביטוי של שבועה שהיה נפוץ בעבר, ומשמעותו היא שדוד מבקש ש-ה׳ יעניש אותו אם הוא יאכל. הוא הבטיח: כִּי אִם לִפְנֵי בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם לֶחֶם אוֹ כׇל מְאוּמָה, כלומר, הוא מתחייב לא לטעום שום אוכל עד שתרד החשיכה.
דוד בחר לצום משתי סיבות. ראשית, המשפחה של אבנר לא הייתה שם, ודוד לקח על עצמו את התפקיד של האבלים. שנית, נהוג לצום כשנפטר אדם חשוב, ודוד רצה להראות לכולם שאבנר היה אדם גדול. בסופו של דבר, העם ראה עד כמה דוד מתאבל באמת. המעשה הזה מצא חן בעיניהם, והם הבינו והאמינו בלב שלם שדוד לא היה קשור בשום צורה למותו של אבנר.