שמואל ב, פרק ג׳, פסוק ל״ד

תארו לעצמכם מצב שבו גיבור גדול ומוכר נפגע בצורה כל כך לא צפויה, עד שכולם פשוט נשארים חסרי מילים. זה בדיוק מה שהרגיש דוד כשהוא שמע על מותו של אבנר, שהיה שר צבא ולוחם דגול. דוד מחבר שיר עצוב, קינה, בגלל הפער הגדול שבין הגבורה של אבנר לבין הסוף העצוב שלו. דוד אומר לאבנר יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת, כלומר, הידיים שלך לא היו קשורות. הוא ממשיך ואומר וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ, ומסביר שרגליו של אבנר לא היו כבולות בשרשראות נחושת כבדות, כמו ששמים בדרך כלל לאסירים או לשבויים. דוד בעצם אומר לאבנר: הרי לא היית שבוי מלחמה, ולא שפטו אותך בבית משפט על פשע, אז איך קרה שנהרגת ככה? התשובה נמצאת בהמשך: כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ. בני עוולה הם אנשים שעושים מעשים רעים. אבנר לא נפל בקרב פנים אל פנים, אלא נפגע בהפתעה ממארב של אנשים שפגעו בו בלי שום הצדקה. כשעם ישראל הבין את הדברים האלה, הכתוב מספר כי וַיֹּסִפוּ כׇל־הָעָם לִבְכּוֹת עָלָיו. הבכי של העם רק התגבר, כי הם הזדעזעו והרגישו כאב עמוק על כך שאדם כל כך גדול מת בצורה כל כך לא הוגנת.