בעקבות הקרע עם איש בושת, יוזם אבנר מהלך דרמטי שנועד להעביר את השליטה על כלל ישראל לידי דוד. באמצעות שליחים חשאיים, הוא מציע לסיים את מלחמת האחים הממושכת ולהעמיד את השפעתו העצומה לרשות המלך הנבחר.
הפרשנים מציגים שתי דרכים עיקריות להבנת המילה תַּחְתָּו (אשר נכתבת כך אך נקראת תַּחְתָּיו [מנחת שי]). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת ייפוי כוח משפטי ומעשי. אבנר לא הגיע לדוד בעצמו, אלא שלח את המלאכים במקומו, כשהם מורשים לפעול בשמו עם סמכות מלאה לכרות את הברית. מנגד, פרשנים אחרים מביאים מסורת מדרשית המזהה במילה זו רמז לפגם בהתנהלותו של אבנר, שבגינו נענש לבסוף. לפי גישה זו, אבנר פגע בכבודו של דוד כאשר פתח את איגרתו במילים "מאבנר לדוד", ובכך הקדים את שמו לשם המלך והציב את דוד כביכול "תחתיו" [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
ביחס לביטוי לְמִי־אָרֶץ, עולות מתוך המקורות שתי משמעויות מקבילות. הפירוש הראשון רואה בכך שאלה רטורית והצהרה פוליטית: למי באמת ראויה המלכות והארץ? התשובה הברורה היא לדוד, שנמשח על ידי ה', ועצם ההודאה בכך מצד שר הצבא של שאול היא המפתח לסיום המלחמה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. הפירוש השני מפרש מילים אלו כלשון של שבועה נמרצת. השליחים נשבעים בשמו של אבנר "במי שהארץ שלו", כלומר בה', כדי להוכיח לדוד את כנות כוונותיו [רש"י, רד"ק, אברבנאל, מצודת דוד].
תוכן השליחות מתגבש לכדי הצעה ברורה: כׇּרְתָה בְרִֽיתְךָ אִתִּי – בוא נכרות ברית של שלום ואהבה. בתמורה, מבטיח אבנר כי כוחו העצום יעמוד לצד דוד לְהָסֵב, כלומר לסבב ולהעביר, את כל שבטי ישראל תחת שלטונו החוקי [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].