מותו של אבנר מביא את דוד לקבל על עצמו מנהגי אבלות ותענית, צעד שנועד לחלוק כבוד למת ולהוכיח את ניקיון כפיו של המלך. העם מגיע אל דוד לְהַבְרוֹת אותו, כלומר להגיש לו סעודה [רש"י], ולפי חלק מהמפרשים הכוונה היא להגשת ארוחה מועטת [מצודת ציון, רד"ק]. הם עושים זאת בְּעוֹד הַיּוֹם, בעוד שערי השמש מאירים וכאשר עדיין יום [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
סביב המילה לְהַבְרוֹת קיימת מחלוקת מסורתית מעניינת. על פי התלמוד ומספר מדקדקים קדומים, המילה נכתבה במקור באות כ"ף (להכרות) אך נקראה באות בי"ת. כתיב זה מרמז על תהליך שעבר העם: בתחילה הם באו "להכרות" ולהשמיד את דוד מתוך חשד שהוא זה שהרג את אבנר, אך לאחר שהבינו את חפותו, הם באו "להברות" ולהאכיל אותו. לעומת זאת, מדקדקים אחרים מעידים כי בספרים המדויקים המילה מופיעה באות בי"ת בלבד, ללא שוני בין הכתיב לקריאה [מנחת שי, רד"ק].
דוד מסרב לאכול ונשבע: כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יֹסִיף. זהו מטבע לשון המבטא שבועה נפוצה במקרא [מצודת דוד], ומשמעותו כאן היא קללה עצמית: שה׳ יעשה לי כפי שנעשה לאבנר, ואף יותר מכך, אם אוכל [אברבנאל]. תנאי השבועה הוא כִּי אִם לִפְנֵי בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם לֶחֶם אוֹ כׇל מְאוּמָה – דוד מתחייב שלא לטעום לחם או כל דבר אחר עד שעות הלילה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
ההחלטה לצום נבעה מכמה טעמים. ראשית, משפחתו של אבנר לא נכחה במקום, ודוד, שהיה קרוב משפחה רחוק מתוקף נישואיו, נטל על עצמו את תפקיד האבלים [ביאור שטיינזלץ]. שנית, נהוג להתענות על מותם של אנשים גדולים, ובתעניתו זו הוכיח דוד כי הוא מחשיב את אבנר לאדם גדול בתורה [מלבי"ם]. בסופו של דבר, תגובתו הקיצונית של דוד וסירובו לאכול לא נתפסו כפחיתות כבוד בעיני העם. אדרבה, מעשיו הוטבו בעיניהם וחיזקו את אמונתם בתום לבבו ובכך שאין לו כל קשר להירצחו של אבנר [אברבנאל].