השגחתו של ה' משתמשת לעיתים במעצמות זרות ככלי שרת כדי להעניש ולתקן את עמו הסורר. מכוח השגחה זו, מקבלת האימפריה האשורית שליחות אלוהית לצאת למסע מלחמה וביזה נגד העם החוטא.
היעד של שליחות זו מכונה בְּג֤וֹי חָנֵף֙ וכן עַ֥ם עֶבְרָתִ֖י. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכינויים אלו מכוונים לעם ישראל. הם מתוארים כצבועים וכחנפים משום שהם נכנעים ומחניפים ליצר הרע שלהם [מצודת דוד], משום שפנימיותם אינה תואמת את חיצוניותם והם חוטאים בסתר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], או בעקבות נביאי השקר והזקנים שהיו מחניפים לעם ומתעים אותו [אברבנאל]. המונח עֶבְרָתִ֖י מבטא את הזעם והכעס הרב שה' חש כלפיהם [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים זאת מלשון עבירה, שכן הם עברו על דברי התורה [אברבנאל]. בעוד שרד"ק רואה בכפילות של המילים גוי ועם חזרה רעיונית להדגשת העניין, המלבי"ם מדייק כי המילה גוי מתארת את הקיבוץ הלאומי הגדול, הכולל בתוכו מספר עמים או שבטים.
קיימת מחלוקת לאיזה חלק בעם מכוון הכעס. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בממלכת ישראל ושבט אפרים, שעליהם נגזרה גלות וחורבן שומרון לאחר שהוזהרו שוב ושוב ולא שבו בתשובה [אברבנאל, מלבי"ם]. לעומתם, שד"ל סבור כי הכוונה היא דווקא לחוטאים מבני יהודה בימי המלך חזקיהו, שעליהם שלח ה' את סנחריב מלך אשור כדי להענישם וללכוד את עריהם.
ה' מעניק לאשור מינוי ושררה לפעול נגד העם [שד"ל], אך סמכות זו מוגבלת. המלבי"ם מדגיש כי מטרת השליחות היא לִשְׁלֹ֤ל שָׁלָל֙ וְלָבֹ֣ז בַּ֔ז – כלומר, לפגוע ברכושם ובממונם, אך לא ניתנה לאשור רשות להשמיד את גופם או לכלות את הצדיקים שבעם.
בסיום דברי הנבואה מתואר העונש בדימוי קשה: וּלְשׂוּמ֥וֹ מִרְמָ֖ס כְּחֹ֥מֶר חוּצֽוֹת. על פניו, המשמעות היא שהאויב ירמוס וידרוך עליהם כפי שדורכים על טיט המושלך ברחובות [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, המלבי"ם חושף רובד עמוק ומנחם יותר בדימוי זה; הוא מבחין בין "טיט", שהוא בוץ רטוב וחסר תועלת, לבין חֹ֥מֶר, שהוא עפר המיועד ליצירה. כשם שהקדר או הבנאי רומס את החומר ברגליו לא מתוך כוונה להשחיתו, אלא כדי לרכך אותו ולהכינו לבניית לבנים או ליצירת כלי חרס, כך גם הרמיסה של עם ישראל בידי אשור אינה נועדה לאבדם כליל, אלא לתקן אותם, לצרפם ולהחזירם בתשובה.