נבואה זו מציגה מתח דרמטי בין גודלו העצום של העם לבין הגזירה האלוהית הקשה המרחפת עליו, ומשרטטת את גורלה של שארית הפליטה. הנביא פונה בדבריו אל המלך חזקיהו [רש"י, רד"ק], או לחלופין אל עם ישראל כולו [שד"ל], ומבהיר כי גם אם עַמְּךָ יהיה רב ועצום כְּחוֹל הַיָּם, הרי שרק מעטים מתוכו, שְׁאָר, יחזרו למוטב וישובו אל ה' [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. חלק מן הפרשנים ממקדים זאת היסטורית ומסבירים כי הרוב שיאבד הם עשרת השבטים שגלו, ואילו השארית שתשוב אל ה' ותינצל היא ממלכת יהודה שנותרה בימי חזקיהו [רד"ק, שד"ל]. גישה מעניינת מוסיפה כי ריבוי העם הוא דווקא זה שמונע ממנו לשוב בתשובה, ורק אובדן הרוב הוא שיוביל את השארית חזרה אל ה' [שד"ל].
הסיבה לצמצום העם היא כִּלָּיוֹן חָרוּץ. הפרשנים מסכימים כי המילה חָרוּץ משמעותה דבר גזור, חתוך ומוחלט, כלומר אובדן גמור וסופי שנגזר על ידי ה'. באשר למילים שׁוֹטֵף צְדָקָה, קיימת מחלוקת קוטבית בין המפרשים כיצד פועלת הצדקה מול אותו כליון. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכליון עצמו יבוא כנחל שוטף, ויכה בעם מתוך משפט צדק ואמת כעונש ראוי על פשעיהם [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא, שטיינזלץ]. כליון זה, המכוון כנגד הממלכות שכבש מלך אשור, פועל על פי חכמת ה' ולא במקרה, אך הוא לא ישטוף את ירושלים [שד"ל]. מנגד, קיימת גישה הפוכה ואופטימית לחלוטין, לפיה הצדקה אינה תיאור של העונש, אלא של ההצלה. על פי פירוש זה, זכותה של אותה שארית קטנה שתשוב למוטב תהיה כה גדולה, עד שמעשי הצדקה שלהם הם אלו שישטפו ויעכבו את הכליון החרוץ, וימנעו ממנו לבוא עליהם [רש"י, מלבי"ם].