נבואה זו מציגה אזהרה חריפה ותוכחה כנגד מערכת המשפט והשלטון המושחתת. במקום שהחוק יגן על החלשים, הנביא מתאר מצב שבו אי-הצדק הופך לממוסד ומעוגן במסמכים רשמיים, והחוק עצמו משמש ככלי לניצול ועושק.
המילה הפותחת הוֹי משמשת כקריאת אזהרה, התראה וביטוי של צער וקינה המופנים כלפי השופטים, הדיינים וסופריהם [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם].
החלק הראשון של הפסוק, הַחֹקְקִים חִקְקֵי־אָוֶן, מתייחס לפעולת הכתיבה. בעת העתיקה, תחילת הכתיבה הייתה באמצעות חקיקה על גבי אבנים, פעולה המבטאת קביעות ונצחיות [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. הנביא מתלונן על כך שאותם אנשים מקבעים חוקים של חטא ופשע. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מתחלקת לשניים באשר לזהות ה"חוקקים": יש הסבורים כי מדובר במחוקקים ובשופטים עצמם, אשר מנצלים את כוחם כדי להניח חוקים מעוותים שנועדו לפגוע בזולת [מלבי"ם]. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים כי הכוונה היא לסופרי הדיינים, אשר כותבים שטרות מזויפים, טענות שקר ופסקי דין שאינם הגונים [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. המילה אָוֶן מבטאת את הכוח והשררה המופעלים שלא במשפט כדי להטות את הדין [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק, וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ, מתמקדים הפרשנים במשמעותה של פעולת הכתיבה ובמערכת היחסים שבין השופטים לסופרים. המילה עָמָל מפורשת כדברי עבירה, פשע ועוולה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], והיא נקראת ברצף אחד עם המילה כִּתֵּבוּ, כלומר – הם כותבים משפטי עמל ועוולה [אבן עזרא, שד"ל].
באשר למילה וּמְכַתְּבִים, קיימות מספר גישות פרשניות. הגישה הבולטת רואה במילה זו פועל המצביע על הדיינים עצמם; הדיינים מטים את הדין, ואז מצווים על סופריהם לכתוב את פסק הדין המעוות כדי להעניק לו תוקף וקיום רשמי [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא]. לעומת גישה זו, יש המפרשים כי הפועל אינו מצביע על הוראה לאחרים לכתוב, אלא מתאר פעולה תמידית ושגרתית של השופטים או הסופרים עצמם, שזוהי מלאכתם הרגילה לכתוב פסקי דין של עוולה [שד"ל]. זווית נוספת מציעה שהסופרים היו מרבים במכוון בכתיבת מסמכים ארוכים, רק כדי לנפח את הוצאות המשפט ולסחוט כספים מבעלי הדין [אברבנאל]. מנגד לכל אלו, ישנה דעה ייחודית המפרשת את המילה וּמְכַתְּבִים לא כפועל כלל, אלא כשם עצם בדומה לשפה הערבית, שמשמעותו פשוט "מכתבים" ושטרות [רש"י].