אימת האויב המתקרב נותנת את אותותיה בקרב תושבי האזור, והם נאלצים לנטוש את בתיהם ולחפש מקלט. בעוד שהגישה המרכזית מפרשת את המילים בפסוק כשמות של מקומות גיאוגרפיים שמהם ברחו התושבים, חז"ל במדרש דרשו את רצף הפסוקים הללו כרמז לשלבי מסעותיו של האויב [רש"י].
כאשר הכתוב מציין כי נָֽדְדָ֖ה מַדְמֵנָ֑ה, הכוונה היא שעדת תושבי המקום נדדו וברחו ממקומם. זיהויה של העיר מדמנה נידון בקרב המפרשים; יש הסבורים כי מדובר בעיר מואבית, ויש המזהים אותה עם העיר "מדמנה" שביהודה המוזכרת בספר יהושע, חרף שינוי קל בניקוד האותיות [רד"ק, מלבי"ם].
גם הַגֵּבִים הוא שם של עיר, אשר אינה מוזכרת עוד בשום מקום אחר בתנ"ך [מלבי"ם, רד"ק]. ייתכן ששם המקום מעיד על כך שהיו בו ברכות מים [שד"ל], או שהמילה משמעותה בורות מים [אבן עזרא].
באשר לתגובת התושבים לסכנה, נאמר כי יושבי המקום הֵעִֽיזוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת אסיפה והתכנסות יחד לקראת בריחה. רובם קושרים זאת לאיסוף הצאן והרכוש למקום מחסה, בדומה לציווי "שלח העז את מקנך" שנאמר במכת ברד במצרים. עם זאת, יש המדייקים את הפעולה באופן מעט שונה: יש שראו בכך פועל יוצא, שמשמעותו שהתושבים הבריחו את עצמם או שסייעו להבריח ישראלים אחרים [אבן עזרא], ויש שהסבירו כי המילה נגזרת מהשורש של המילה "מעוז", ולפיו התושבים נאספו והסתתרו יחד בתוך מבצר מוגן [שד"ל].