מערכת המשפט והחוק, שאמורה להגן על החלשים ביותר בחברה, הופכת לכלי נשק ממסדי שנועד לעשוק אותם. עיוות הדין וגזלת האביונים אינם נעשים על ידי שודדי דרכים, אלא באמצעות תקנות משפטיות, חוקי מס ושטרות מזויפים המאשרים מעשי פשע באופן רשמי [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
הפרשנים מסבירים כי הפעולה של לְהַטּוֹת מִדִּין דַּלִּים מתבצעת על ידי כך שהשופטים ואנשי השררה מצווים לכתוב שטרי חוב שקריים ומסמכים מזויפים, שבעזרתם הם מטים את הדין ומונעים את זכותם של העניים, היתומים והאלמנות, שאין להם כוח אפילו לזעוק ולהגן על עצמם [רש"י, אבן עזרא]. כאשר עשיר ובעל השפעה מגיע לדין מול אדם חלש, לרוב הצדק נמצא עם החלש, אך הדיינים נושאים פנים לעשיר ומטים את המשפט לטובתו [רד"ק].
באשר למילה מִדִּין, יש המפרשים אותה כשם עצם שמשמעותו "המשפט של הדלים", ולא במובן של הטיה "מתוך" הדין, שכן לא מקובל במקרא תיאור של הטיית אדם ממשפטו [שד"ל]. הבחנה מעניינת נוספת נעשית בין דִּין לבין מִשְׁפַּט: הדין מייצג את שלב הטענות של בעלי הדין או את נקודת המבט של השופט עליהן, ולכן נאמר לְהַטּוֹת מִדִּין, ואילו המשפט הוא פסק הדין הסופי והברור, ועל כן נאמר וְלִגְזֹל מִשְׁפַּט, שכן זוהי גזלה של החלטה חלוטה וברורה [מלבי"ם].
תוצאת העושק הממוסד מתוארת במילים לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם, וְאֶת יְתוֹמִים יָבֹזּוּ. על ידי עיוות הדין, השופטים והמחוקקים פועלים ממש כאילו הם בוזזים ושוללים את החלשים באופן פיזי [מצודת דוד]. הם מייצרים חובות שקריים על שמם של האבות והבעלים שנפטרו, וכך לוקחים את כל רכוש האלמנה ולוקחים את היתומים לעבדים. בהקשר זה קיים הבדל דק בין שני חלקי הפסוק: האלמנות נדמות כשלל שנשאר מאחור מעצמו לאחר נפילת הבעל, ואילו היתומים נלקחים באופן אקטיבי לעבדים, בדומה לבוזז שבוחר מתוך השלל את מה שראוי ומועיל לו [מלבי"ם].