ישעיהו, פרק י׳, פסוק ד׳

Isaiah 10:4Sefaria

בִּלְתִּ֤י כָרַע֙ תַּ֣חַת אַסִּ֔יר וְתַ֥חַת הֲרוּגִ֖ים יִפֹּ֑לוּ בְּכׇל־זֹאת֙ לֹא־שָׁ֣ב אַפּ֔וֹ וְע֖וֹד יָד֥וֹ נְטוּיָֽה׃ {פ}

בימי מלחמה ושבר, כאשר הגאווה הלאומית מתרסקת, האדם מוצא את עצמו חסר אונים מול מציאות אכזרית של מוות ושבי. מילות הנביא מתארות את רגעי הייאוש הללו, שבהם אין מנוס מגורל קשה, וכיצד אפילו לאחר המכות הקשות ביותר, החורבן טרם הגיע לקצו.

הפרשנים נחלקים בהבנת המילה בִּלְתִּי. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעותה היא פשוט "לא" [מצודת ציון, שד"ל, מלבי"ם], או "אם לא" במובן של חוסר ברירה [אברבנאל, שטיינזלץ]. לעומתם, יש המפרשים את האות יו"ד במילה זו ככינוי שייכות, כלומר ה' אומר שהעם הזה הוא "בלתי" – נמצא בלעדיי, ללא עזרתי והשגחתי [רד"ק]. המילה תַּחַת מתפרשת בקרב רוב המפרשים במשמעות של "במקום" [רש"י, מצודת ציון, אברבנאל, שד"ל], והמילה אַסִּיר משמעותה בלשון רבים, דהיינו אסורים ושבויים [מלבי"ם].

באשר לתיאור כָרַע תַּחַת אַסִּיר וְתַחַת הֲרוּגִים יִפֹּלוּ, ניתן לזהות במקורות שלוש גישות פרשניות מרכזיות:

הגישה הראשונה רואה בכך תיאור של גלות, כניעה ואובדן כבוד. במקום שבו העם מעולם לא כרע או נכנע, כלומר מחוץ לארצו, שם הוא יילקח לשבי, ובאותו מקום נכרי גם יפלו ההרוגים [רש"י, מצודת דוד]. האנשים גסי הרוח ורמי הלבב יאבדו את כל כבודם, ולא תהיה להם ברירה אלא להיות עבדים לאדוניהם, או ליפול במלחמה כשגופותיהם נערמות זו על זו [שד"ל, אברבנאל]. יש המוסיפים כי עונש זה בא עליהם משום שסירבו לכרוע ולהיכנע בפני ה' [רד"ק].

הגישה השנייה מפרשת את הפסוק כדילמה האכזרית של שדה הקרב. ביום הרג רב, אדם יכול לבחור להציל את חייו במחיר כבודו, על ידי כריעה והסגרת עצמו לאויב כדי שיישאר בחיים (כָרַע תַּחַת אַסִּיר), או לבחור להציל את כבודו ולמות כגיבור במערכה (וְתַחַת הֲרוּגִים יִפֹּלוּ). הנביא מבהיר לעם כי אפסו הסיכויים לעזרה, ואלו הן שתי האפשרויות היחידות שנותרו להם [מלבי"ם].

הגישה השלישית מציעה פירוש מעשי והישרדותי. לפי גישה זו, הפסוק מתאר את הדרך היחידה שבה אדם יוכל להינצל מהטבח: הוא ייאלץ לכרוע ולהתחבא מתחת לאנשים שכבר נאסרו, או להפיל את עצמו אל בין גופות ההרוגים ולהעמיד פני מת, כדי שהאויב לא יבחין בו [אבן עזרא, רד"ק].

למרות התיאור הקשה של השבי והמוות, הפסוק מסתיים במילים בְּכׇל־זֹאת לֹא־שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה. הפרשנים מסבירים כי למרות שהעם סופג מכות אנושות ונופל בצורות שונות, הוא עדיין מסרב לחזור בתשובה מדרכו הרעה. מאחר שהמטרה של המכות הייתה לעורר את העם לתשובה והם לא שבו, הרי שחרון האף האלוהי אינו פוסק. ידו של ה' נשארת נטויה להמשיך ולהכות בהם, אפילו בהיותם בארץ אויביהם, עד שיבוא עליהם החורבן הסופי [שטיינזלץ, אברבנאל, מצודת דוד].

רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״ל
פסוק ג׳
פסוק ה׳

נעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?

עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.

תרמו עכשיו

מה דעתכם על הפירוש?

התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!

ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.