ישעיהו, פרק י׳, פסוק ד׳

יצא לכם פעם להרגיש כל כך בטוחים בעצמכם, עד שחשבתם ששום דבר לא יכול לפגוע בכם? לפעמים, כשאנשים מרגישים גאווה גדולה מדי, הם שוכחים להקשיב ולהתנהג כמו שצריך. הנביא מתאר תקופה קשה של מלחמה, שבה הגאווה של העם נעלמת והם נשארים חסרי אונים. המילה בִּלְתִּי פירושה פשוט לא, או מצב שבו אין ברירה, והמילה תַּחַת פירושה במקום. הנביא אומר לאותם אנשים גאים שסירבו להתכופף ולהיכנע בפני ה', שעכשיו לא תהיה להם ברירה. כל אחד מהם כָרַע, כלומר יתכופף וייכנע, ויהפוך להיות אַסִּיר, שזה אומר אדם שנלקח להיות שבוי בידי האויב, או שיפול במלחמה. היינו מצפים שאחרי קושי כזה גדול העם יבין את הטעות ויחזור לדרך הטובה. אבל המילים בְּכׇל־זֹאת לֹא־שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה מגלות לנו משהו עצוב. למרות כל מה שקרה, העם מסרב לחזור בתשובה. בגלל שהמטרה של ה' הייתה רק לעורר אותם לתקן את המעשים שלהם והם לא הקשיבו, הכעס לא עובר והיד של ה' נשארת נטויה כדי להמשיך להזהיר אותם, עד שהם סוף סוף יבינו ויחזרו אליו.