אנשים הפועלים ברשעות נוטים לחיות מתוך תחושה שאין דין ואין דיין. הנביא מתעמת עם אשליה זו, ושואל את אלו שניצלו את כוחם לרעה כיצד יתמודדו כאשר יידרשו לתת דין וחשבון על מעשיהם.
הפרשנים מסכימים כי לְיוֹם פְּקֻדָּה מתאר את יום הדין והגמול, העת שבה ה' יזכור ויפקוד עליהם את עוונותיהם. הפורענות העתידית מתוארת כשׁוֹאָה, מילה שמשמעותה חורבן [רש"י], או חושך וצרה פתאומית שלא יותירו להם זמן להיערך ולבקש הצלה [מצודת ציון, מלבי"ם].
צרה זו מִמֶּרְחָק תָּבוֹא. הפירוש המרכזי הוא שמדובר במלך אשור, שיגיע מארץ רחוקה כדי להשחיתם [רד"ק, מצודת דוד]. מעבר למרחק הגיאוגרפי, יש בכך גם משמעות מהותית: הפורענות תבוא ממקום כה רחוק וזר, עד שהם כלל לא יצליחו להבין את מהותה של הצרה שנופלת עליהם [מלבי"ם].
כאשר תכה בהם המכה, שואל הנביא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה. הפרשנים מציינים כי המילה "על" משמשת כאן במשמעות של "אל", כלומר "אל מי תנוסו" [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם]. בשעת דוחק זו לא תמצא להם כל ישועה [שד"ל], שכן ה' עצמו לא יעמוד לעזרתם [רש"י].
לבסוף חותם הנביא בשאלה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם, כלומר היכן תניחו את כבודכם. המונח "כבוד" מתבאר בכמה דרכים. הגישה המרכזית מזהה את הכבוד עם העושר והרכוש שאספו מתוך גזל [רש"י, מצודת ציון]. כאשר יילקחו לגלות, הם לא יוכלו להוריש את הונם, שכן גם בניהם ובנותיהם לא ישרדו [מצודת דוד]. גישות נוספות מפרשות את המילה "כבוד" כגאוותם ומעמדם שמהם יגלו [רד"ק], כהמון העם [אבן עזרא], או כנפשם וחיותם [ביאור שטיינזלץ]. שאלה זו נאמרת כלפי הרשעים בדרך של לעג: כשתאלצו לנוס בבהלה, היכן בדיוק תעזבו את כל הגאווה והרכוש שצברתם? [שד"ל].