מפלתו של מחנה אשור העצום מתוארת דרך דימויים ציוריים מעולם הצומח, הממחישים כיצד כוח צבאי אדיר קורס ומתפורר עד דק. הנביא משתמש בניגוד חריף בין הפאר והעוצמה של המחנה לבין סופו המוחלט והמביש.
הביטוי וּכְבוֹד יַעְרוֹ וְכַרְמִלּוֹ מתייחס למרחבים הנטועים, ליערות הגבוהים ולשדות הפוריים [מצודת ציון, רש"י, ביאור שטיינזלץ], כאשר יש הסבורים כי המילה יער מכוונת ספציפית ליער הלבנון [שד"ל]. ברמה המטפורית, רוב הפרשנים מסכימים כי היער והכרמל מסמלים את ההמון העצום של חיילי אשור ואת העושר הרב של המחנה. עם זאת, יש המדייקים כי דימויים אלו מכוונים דווקא לשכבת העילית של הצבא; היער החזק מסמל את הגיבורים, והכרמל המניב מסמל את השרים, המלכים והיועצים הנכבדים, בניגוד לחיילים הפשוטים [מלבי"ם, אברבנאל, רד"ק].
החורבן שיונחת עליהם מתואר במילים מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר יְכַלֶּה. זוהי מליצה השאולה ממרכיבי האדם כדי לתאר כליה טוטאלית ומוחלטת של המחנה [שד"ל, אבן עזרא]. באשר לאופן הפגיעה עצמו, קיימת מחלוקת בין הפרשנים. גישה אחת גורסת כי האש תשרוף כפשוטו גם את נשמתם וגם את גופם הפיזי של החיילים, או לפחות את מקצת גופם [מצודת דוד, אברבנאל, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים זאת באופן אלגורי: הפגיעה תהיה פנימית, כך שהנפש ורוח החיים של המחנה, כלומר מערכת ההנהגה והמלוכה, יושמדו, בעוד הגופות עצמן יישארו שלמות, אך המחנה יחדל מלתפקד כגוף חי [מלבי"ם, אברבנאל].
סופו של הפסוק, וְהָיָה כִּמְסֹס נֹסֵס, מציג תיאור ציורי של ההתפוררות, והפרשנים נחלקו בשתי גישות מרכזיות להבנתו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת זאת לדימוי העצים מתחילת הפסוק: כשם שהמחנה נמשל ליער, כך השמדתו נמשלת לפעולתה של תולעת העץ. המילה נֹסֵס (מלשון סָס) היא התולעת המכרסמת את העץ, והמילה כִּמְסֹס מתארת את האבקה הדקה והאפר שנופלים כתוצאה מטחינת העץ בפי התולעת [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, שד"ל].
גישה שניה מפרשת את המילים מלשון המסה והרמת נס. לפי כיוון זה, המחנה כולו יימס וייעלם, והדבר יהיה גלוי ובולט לעין כל כמו נס ודגל מונף [אבן עזרא]. לחלופין, המילה נֹסֵס מכוונת לנושא הדגל של הצבא, או למלך סנחריב עצמו, שיימס וייפול [מלבי"ם, רד"ק], ומה שהיה פעם זקוף וגבוה כדגל, יירקב ויתמוסס [שד"ל], עד שהמעטים שייוותרו מן המחנה יישברו וינוסו על נפשם [רד"ק].