נבואת התוכחה מופנית כלפי מלך אשור, אשר ייחס את ניצחונותיו הצבאיים ואת שליטתו בעמים לכוחו ועוצמתו העצמית. דרך שורת דימויים ציוריים מעולם המלאכה, נחשפת האיוולת שבמחשבת כלי העבודה המתגאה על האומן המפעיל אותו.
הנביא פותח בשאלה רטורית: הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ. הַגַּרְזֶן הוא כלי ברזל המשמש לביקוע וחטיבת עצים, והַמַּשּׂוֹר הוא כלי משונן לחיתוך [מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי אשור משול לכלי העבודה בלבד, בעוד ה' הוא הַחֹצֵב ומְנִיפוֹ - המפעיל את הכלים. לפיכך, אין זה ראוי שהכלי יתהלל על אדונו, שכן כל גבורתו של אשור ניתנה לו מאת ה' והוא משמש רק כמכשיר בידו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ].
יש המצביעים על הבדל מהותי בין שני הכלים, המדגיש את תלותו המוחלטת של אשור בה': הגרזן עשוי להתפאר בכך שאת פעולת הביקוע הסופית הוא מבצע לכאורה מעצמו, מכוח כובד משקלו הנופל על העץ. לכן מוסיף הנביא את המשור, שפעולתו דורשת הולכה והבאה מתמדת על ידי האדם המניף אותו. בכך מובהר לאשור שלא רק ראשית כוחו באה מה', אלא שכל שלב ושלב בכיבושיו נעשה בכוחו הפעיל של הבורא [מלבי"ם].
בחלקו השני של המשפט, התיאור מקצין ועובר לתרחיש אבסורדי עוד יותר: כְּהָנִיף שֵׁבֶט וְאֶת מְרִימָיו. (המילה וְאֶת נכתבת בתוספת האות וי"ו, כפי שמעידים כתבי יד עתיקים [מנחת שי, שד"ל]). הגישה המרכזית מסבירה זאת כתמיהה: וכי יעלה על הדעת שהמקל הוא זה שמניף את עצמו יחד עם האדם שאוחז בו? [רש"י, מצודת דוד]. גאוותו של מלך אשור כה גדולה, עד שהוא סבור כי לא רק שהוא פועל לבדו, אלא שהוא מסוגל להכריח את כוחו של ה' ולשלוט במי שמרים אותו [מלבי"ם]. השימוש במילה מְרִימָיו בלשון רבים מתייחס אל ה', בדומה לביטויי כבוד אחרים במקרא [רד"ק], או שכוונת הדברים היא שעיקר התנופה שייכת לאדם המרים, ולא לשבט עצמו [אבן עזרא].
בסיום מופיע הביטוי כְּהָרִים מַטֶּה לֹא עֵץ, אשר זכה למספר כיווני פרשנות:
הדעה הרווחת היא שהכוונה לכך שמי שמרים את המטה הוא האדם, שהוא "לא עץ", ולא המטה עצמו [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא].
גישה אחרת מפרשת שהמטה מתרומם מאליו כאילו יש בו רוח חיים והוא איננו עוד חפץ דומם העשוי עץ, מה שמשקף את מחשבתו של מלך אשור ששכח שהוא בן אדם ודימה את עצמו לאל [מלבי"ם, שטיינזלץ, שד"ל].
מנגד, יש שפירשו זאת כאזהרה למלך אשור: המטה לא יגדל מעבר להיותו עץ פשוט, ובעקבות התפארותו הוא עתיד לכלות ולהיאבד [רד"ק].
פירוש נוסף מציע שהביטוי מתאר את קלות ההנפה, כאילו האדם מרים את המשור בקלות רבה כמו מטה קל, כאילו כלל איננו עשוי מעץ כבד [שד"ל].