הפסוק מציג את נאומו היהיר של סנחריב מלך אשור, כאשר הוא מתכונן לתקוף את ירושלים. הפרשנים מסכימים כי דברים אלו נאמרים לאחר שכבר כבש את שומרון, והוא משתמש בניצחונו זה כהוכחה לכך שיצליח לכבוש גם את ירושלים [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא].
סנחריב מקדים טענה אפשרית מצד אנשי ירושלים, לפיה ה' חזק יותר מאלוהי העמים האחרים ויוכל להצילם. על כך הוא משיב כי כשם ששומרון השתייכה לעם ישראל ואלוהיה לא הציל אותה, כך ייעשה גם לירושלים [מלבי"ם]. בדבריו הוא מתעלם לחלוטין מקיומו של ה', ומתייחס לאנשי ירושלים כעובדי אלילים לכל דבר [ביאור שטיינזלץ]. הוא מתפאר בכך שכשם ששיבר את אלילי שומרון ולקח אותם עמו לאשור, כך יעשה גם לפסילי ירושלים [מצודת דוד].
הפסוק משתמש בשני מונחים שונים לתיאור עבודה זרה: אליליה ביחס לשומרון, ועצביה ביחס לירושלים. יש הסבורים כי שתי המילים נושאות משמעות זהה, והשימוש בהן נועד לגיוון לשוני בלבד [רד"ק]. בנוסף, השימוש במילה אליליה מהווה גם אמצעי ספרותי: בעוד שקודם לכן שימש השורש לתיאור הבל וריק, כאן הוא משמש במשמעות של אלוהות [שד"ל].
מנגד, יש המצביעים על הבחנה מהותית בין המונחים. המילה עצבים מתארת את הפסילים על שם עשייתם ומלאכתם הפיזית, ואילו המילה אלילים מבטאת את מהותם הריקה, שאין בהם כל ממש. מאחר שסנחריב כבר כבש את שומרון, הוא נוכח לדעת שאלוהיה חסרי כוח ולכן מכנה אותם אליליה. לעומת זאת, מכיוון שטרם כבש את ירושלים, הוא מתייחס לאלוהיה רק על פי צורתם הפיזית כפסילים, וקורא להם עצביה [מלבי"ם].