מול מעצמת הענק המאיימת להחריב את הארץ, מתגלה כאן תפיסה היסטורית עמוקה באשר למקור כוחן של אימפריות. הנביא פונה בשם ה' אל חיל אשור, ומבהיר להם כי עוצמתם הצבאית אינה עצמאית, אלא משמשת ככלי שרת בלבד ביד ההשגחה העליונה להענשת החוטאים.
המילה הוֹי הפותחת את הפסוק משמשת בשתי משמעויות מקבילות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזוהי לשון קריאה וזימון, שבה ה' קורא לאשור לבוא לארץ ישראל ולבצע את שליחותו. עם זאת, יש הרואים במילה זו גם לשון צער וקינה על כך שדווקא אשור נבחרה להיות השבט המכה שירדה בישראל [מצודת דוד].
הנביא מכנה את האימפריה שֵׁבֶט אַפִּי. אשור נתפסת כשוט שבאמצעותו מוציא ה' לפועל את כעסו [שטיינזלץ]. המילה שבט מסמלת את המשרה והשלטון שניתנו לאשור, ואילו המילה אפי מבטאת את הקצף והגזירה האלוהית [מלבי"ם]. כלומר, לאשור אין כל ממשלה מעצמה, וכוחה נובע אך ורק מכעסו של ה'.
בהמשך הפסוק, הנביא עובר מפנייה ישירה לאשור ("הוי אשור") לדיבור בגוף נסתר: וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי. מעבר זה נועד למנוע מתן כבוד מיותר לאשור, שכן תיאור חטאיהם של ישראל באוזני האויב מהווה זלזול בעם, ולכן הפנייה הישירה נפסקת מיד לאחר הקריאה הראשונית [שד"ל].
חלק זה של הפסוק מציג את מקור ההצלחה הצבאית של האויב. המילה מטה מציינת את ההכאה הפיזית ואת הנוגשים [מלבי"ם], והפרשנים מסכימים כי הזעם האלוהי הוא למעשה המטה הנמצא בידם של בני אשור. כלומר, כעסו של ה' הוא זה שנותן להם את הכוח לכבוש ממלכות [רש"י, שד"ל]. פירוש נוסף גורס כי המילה בְיָדָם משמעותה "במקומם", כלומר ה' ישלח את מטה הזעם הזה אל תוך גבולות ארץ ישראל [רד"ק].
לבסוף, המילה זַעְמִי מתפרשת כקללה ומיאוס [מלבי"ם]. מכאן נגזרת גם מגבלת הכוח של אשור: השליטה והיכולת להכות אינן מוחלטות. כוחם לפעול מוגבל אך ורק לאותם עמים שה' קילל וזעם עליהם, וכלפי אומה שלא נגזרה עליה קללה אלוהית אין לאשור שום רשות או יכולת להרע [מלבי"ם].