מנהיג אימפריה כובש ארצות ומחריב עמים, כשהוא משוכנע לחלוטין שעוצמתו וחכמתו הם שמביאים לו את הניצחון, בעוד שבאמת אינו אלא כלי שרת ביד ההשגחה. הפער העצום בין תוכניתו המוגבלת של ה' לבין גאוותו חסרת הגבולות של הכובש, הוא שעומד במוקד הדברים.
המילה וְהוּא מכוונת לסנחריב מלך אשור [רש"י, מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי מלך אשור אינו תופס את תפקידו האמיתי. בעוד שה' שלח אותו רק כ"מטה זעם" כדי להוכיח את העם, להעניש את החוטאים ולשבות שלל, סנחריב אינו רואה את עצמו כשליח. מתוך גאווה, הוא מייחס את כל הצלחותיו הצבאיות לכוחו העצמי ולגבורתו [רד"ק, אברבנאל, שטיינזלץ]. אף אם שריו של סנחריב טענו כלפי חוץ שה' הוא ששלח אותם, הייתה זו רק תעמולה שקרית שנועדה לייאש את תושבי ירושלים, שכן בלבו פנימה האמין מלך אשור רק בכוחו שלו [שד"ל].
הכתוב משתמש בכפילות לֹא־כֵ֣ן יְדַמֶּ֔ה וּלְבָב֖וֹ לֹא־כֵ֣ן יַחְשֹׁ֑ב כדי להדגיש את הניגוד בין מחשבתו למציאות. הפועל יְדַמֶּה נגזר מלשון דמיון ומחשבה [מצודת ציון, אבן עזרא]. יש המבחינים בין שני הפעלים בפסוק ומסבירים ש"ידמה" מתייחס לכוח הדמיון המטעה של מלך אשור, שדרכו הוא מצייר את עצמו ככוח עצמאי ולא ככלי ביד ה', ואילו "יחשב" מתייחס למחשבותיו המעשיות ולתכנון הפעולות שלו, שגם הם מנוגדים לחלוטין לרצון ה' [מלבי"ם].
הפער בין רצון ה' לרצון מלך אשור מתבטא גם במטרת המלחמה. בעוד שה' התכוון רק להעניש ולקחת ממון, מלך אשור מתכנן עקירה מוחלטת: כִּ֚י לְהַשְׁמִ֣יד בִּלְבָב֔וֹ וּלְהַכְרִ֥ית [רש"י, אבן עזרא]. יש מי שמדייק כי הפועל לְהַשְׁמִ֣יד משמעותו עקירת הזהות, הדת ושם הכבוד של האומה, ואילו הפועל וּלְהַכְרִית מכוון להשמדה הפיזית והמוחלטת של האנשים עצמם [מלבי"ם].
לבסוף, שאיפותיו של סנחריב אינן יודעות שובע, והוא מבקש להכחיד גּוֹיִ֖ם לֹ֥א מְעָֽט. בניגוד לה' שביקש להעניש עם ספציפי שחטא, מלך אשור רוצה להשמיד עמים רבים וגדולים ללא הבחנה, ומתגאה בכך ששריו הם כמלכים בזכות הארצות הרבות שכבש [מלבי"ם, אברבנאל]. גישה נוספת רואה במילים אלו רמז לירושלים: מתוך שכבר החריב ממלכות עצומות, מלך אשור חושב לעצמו שוודאי לא ישאיר לפליטה גם את המעט שנותר, ויחריב גם את ירושלים מתוך ביטחון ששום כוח לא יעמוד בדרכו [מצודת דוד, רד"ק].