הנביא משרטט תמונה חיה של מסעו המהיר והבלתי מופרע של צבא אשור לעבר ירושלים, תוך שהוא מטיל אימה על הערים בדרכו וכובש אותן בקלות [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. תיאור גיאוגרפי מפורט זה נועד להמחיש את עוצמתו האדירה של סנחריב ואת חיפזון מסעו להגיע אל העיר ביום אחד [מצודת דוד], אך בד בבד הוא בא להעצים את גודל הנס שיתרחש במפלתו הפתאומית [רש"י, שד"ל]. בנוסף, טמון כאן יסוד של לעג כלפי מלך אשור: בעוד שהוא שועט קדימה בביטחון עצמי מופרז, ירושלים כביכול לועגת לו, שכן ידוע מראש ששם תהיה מפלתו [מלבי"ם, מצודת דוד].
הנביא מונה את תחנות המסע, שכולן שמות של מקומות [רש"י]. תחילת המסע היא כאשר מלך אשור בָּא עַל עַיַּת, המזוהה עם העיר העי הנמצאת בקצה הצפוני של נחלת בנימין [מלבי"ם, שד"ל]. משם הוא עָבַר בְּמִגְרוֹן, שהיא עיר סמוכה [מלבי"ם, שד"ל]. העובדה שחלק משמות הערים הללו אינם מוזכרים בספר יהושע מוסברת בכך שלעיתים היו לעיר אחת שני שמות [רד"ק].
כאשר הגיע הצבא לעיר מכמש, נאמר לְמִכְמָשׂ יַפְקִיד כֵּלָיו. האות למ"ד במילה לְמִכְמָשׂ משמשת כאן במקום האות בי"ת, כלומר הפירוש הוא "במכמש" [רד"ק, מצודת ציון], והפועל יַפְקִיד משמעותו הפקדה, גניזה ואחסון [מצודת ציון].
הפרשנים מסכימים כי סנחריב בחר להשאיר במכמש את רוב כלי הנשק הכבדים שלו יחד עם חלק ממחנהו, ומציגים לכך כמה מניעים משלימים: ראשית, כדי להקל על המשא ולהתקדם לעבר ירושלים במהירות המרבית [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. שנית, מתוך יוהרה וזלזול, שכן כיבוש ירושלים נראה בעיניו כה קל עד שסבר שלא יזדקק לכל ארסנל המלחמה שלו [רד"ק, מצודת דוד]. לצד זאת, מובא גם אילוץ טקטי וגיאוגרפי, לפיו מעבר מכמש היה מקום צר מאוד בין שני סלעים, והשארת הכלים מאחור בידי שומרים נועדה למנוע את עיכוב הצבא במעבר הצר [שד"ל].