יצא לכם פעם לראות מישהו שרץ מהר קדימה, בטוח בעצמו לגמרי, אבל אתם יודעים שעוד רגע הוא עומד ליפול? הנביא מספר לנו על מלך אשור, סנחריב, שצועד עם הצבא העצום שלו לכיוון ירושלים. הוא מתקדם במהירות אדירה, מפחיד את כל הערים בדרך ורוצה להגיע לעיר ביום אחד בלבד.
הנביא מונה את התחנות של המסע שלו: קודם כל הוא בָּא עַל עַיַּת, כלומר מגיע לעיר שנקראת עי. משם הוא עָבַר בְּמִגְרוֹן, שזו עיר סמוכה. וכשהוא מגיע לעיר מכמש, כתוב לְמִכְמָשׂ יַפְקִיד כֵּלָיו. האות למ"ד במילה לְמִכְמָשׂ היא כמו להגיד במכמש, והמילה יַפְקִיד פירושה ישאיר או יאחסן. מלך אשור מחליט להשאיר שם את רוב כלי הנשק הכבדים שלו.
למה שמלך ישאיר את כלי הנשק שלו מאחור? גם כדי שהחיילים יוכלו להתקדם מהר יותר בלי משא כבד במעבר ההרים הצר, אבל בעיקר מתוך גאווה וזלזול. הוא היה כל כך בטוח בעצמו, שהוא חשב שיהיה לו קל מאוד לכבוש את ירושלים ושהוא בכלל לא יצטרך את כל הכלים שלו.
התיאור הזה מראה לנו כמה סנחריב היה חזק ומהיר, אבל בעצם מסתתר כאן לעג כלפיו. הוא מתקדם קדימה בגאווה, אבל לא יודע שהמפלה שלו כבר קרובה. ככל שהצבא שלו נראה מפחיד יותר, כך הנס ש-ה' יעשה כדי להציל את ירושלים יהיה מדהים וגדול הרבה יותר.