מלך אשור ניצב בשיא כוחו ויהירותו, ומתפאר בכיבושיו הצבאיים האדירים. מתוך תחושת עליונות מוחלטת, הוא עורך קל וחומר ומשכנע את עצמו כי כשם שהכניע אימפריות אדירות ששמו את מבטחן באלוהיהן, כך בירות יהודה וישראל ייפלו לידיו בקלות. התרברבות זו חושפת את תפיסתו השגויה, שכן הוא מייחס את הניצחונות לעוצמתו האישית ולחכמתו, ואינו מבין כי הוא משמש אך ורק ככלי ביד ה' להענשת העמים, כגרזן ביד החוצב [אברבנאל].
כאשר הוא מצהיר כַּאֲשֶׁר מָצְאָה יָדִי, כוונתו היא שכפי שידו השיגה, הספיקה והצליחה לכבוש מדינה אחר מדינה [מצודת דוד, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. כיבושים אלו כוונו לְמַמְלְכֹת הָאֱלִיל, כלומר לאומות עובדות עבודה זרה [אבן עזרא]. אומות אלו היו כה מסורות לאליליהן עד שהקדישו להם את ממלכותיהם, אך למרות זאת, האלילים התגלו כחסרי כוח ולא הצליחו להציל את ארצם מידו [מלבי"ם, רד"ק]. יש המוסיפים כי מלך אשור בז לאותן ממלכות ומתייחס אליהן כאל ממלכות של הבל ושוא [שד"ל].
עיקר הדיון הפרשני סובב סביב סיום הפסוק: וּפְסִילֵיהֶם מִירוּשָׁלִַם וּמִשֹּׁמְרוֹן. השאלה המרכזית היא מה משמעות האות מ' במילים אלו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר ב"מ"ם היתרון", המשמשת להשוואה. לפי גישה זו, מלך אשור טוען כי האלילים של הממלכות שכבר כבש היו רבים יותר [מלבי"ם, שד"ל, אברבנאל] או חזקים יותר [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ] מאלו של ירושלים ושומרון. ההיגיון שלו פשוט: אם הצלחתי להכניע עמים שהרבו בעבודת אלילים ושפסיליהם היו רבי עוצמה, קל וחומר שאצליח לכבוש את ירושלים ושומרון שנתפסות בעיניו כחלשות יותר. דברים אלו נאמרים לאחר שכבר הצליח ללכוד את שומרון, וכעת הוא מפנה את איומיו כלפי ירושלים [רד"ק].
מנגד, קיימת גישה הרואה באות מ' ציון של מקור ומוצא. לפי פירוש זה, רשעי ישראל היו אלו שייצרו וסיפקו את דמויות העבודה הזרה לכל האומות שסביבם. מלך אשור לועג להם ואומר: אם עובדי האלילים שנפלו בידי לא ניצלו על ידי הפסילים שאתם עצמכם יצרתם, כיצד ירושלים ושומרון, שהן מקור הפסילים, יינצלו? [רש"י, אברבנאל]. גישה נוספת מסבירה כי המילה מִירוּשָׁלִַם מתייחסת מבחינה גיאוגרפית לסביבותיה של העיר, כלומר לערי יהודה הבצורות שמלך אשור כבר הספיק לתפוס [אבן עזרא].