גאוותו העצומה של מלך אשור ותחושת השליטה המוחלטת שלו באות לידי ביטוי בהצהרה זו, שבה הוא מייחס את הצלחותיו הצבאיות לכוחו העצמי בלבד. מחשבה זו, כִּי יֹאמַר, היא השורש לגובה לבו [רש"י], שכן הוא מסרב להכיר בכך שהוא משמש רק כלי ושבט ביד ה'. במקום זאת, הוא מתפאר בכוחו העצום ובריבוי מחנותיו [מלבי"ם], ואומר בלבו או באוזני עמו כי שום עיר או ממלכה לא תוכל לעמוד בפניו [רד"ק].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמלך אשור מתפאר במעמדם העוצמתי של פקודיו. כאשר הוא מכריז הֲלֹא שָׂרַי יַחְדָּו מְלָכִים, כוונתו היא שכל אחד ואחד מהשרים, יַחְדָּו, חשוב ושולט כמלך לכל דבר, בזכות ההמון הרב והצבא הגדול שתחת פיקודו [מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק]. מעמד זה בא לידי ביטוי בכך שכל שר שנשלח לשלוט במחוז מסוים החזיק בכוח שלטוני הדומה לזה של מלך מקומי [ביאור שטיינזלץ]. יש המסבירים כי שרים אלו, שהיו בתחילה שרים רגילים, הפכו כעת למלכים השולטים על עמים שלמים [אבן עזרא], או לחלופין, שמלכי האומות שהוא כבש הפכו בעצמם להיות שרים הסרים למרותו [רד"ק].
מנגד, קיימת פרשנות שונה לחלוטין ההופכת את משמעות התחביר בפסוק. לפי גישה זו, לא ייתכן שמלך אדיר יכנה את שריו בתואר "מלכים", שכן ידוע שמלך יכול להחליף ולהשפיל את שריו כרצונו. לכן, יש להבין את המשפט בהיפוך: "הלא המלכים כולם אינם אלא שרים שלי". כלומר, מלך אשור מתייהר בכך שכל מלכי הארץ הם בעיניו רק כמו שרים שהוא ממנה, ועל כן הוא מדמה בנפשו שיוכל להמשיך ולכבוש כל מלך שרק יחפוץ [שד"ל].