הפסוק מציג נקודת תפנית דרמטית במהלך ההיסטורי והרוחני, וחושף את האשליה הטראגית של האימפריה. בעוד מלך אשור בטוח כי הוא כובש את העולם בכוחו ובחכמתו, הוא משמש למעשה רק כלי זמני ביד ה', ועתיד להיענש על גאוותו ברגע שתסתיים משימתו.
החלק הראשון של הפסוק עוסק בהשלמת התוכנית האלוהית. המילה יְבַצַּע משמעותה יגמור וישלים [מצודת ציון, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מַעֲשֵׂהוּ מתייחס לעונש ולנקמה שגזר ה' על ישראל ויהודה, תוך שימוש במלך אשור וצבאו כמכשיר להחרבת הערים וללקיחת שלל. שיאו וסיומו של זעם זה יתרחשו כאשר צבא סנחריב יגיע אל הַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִָם. באותו רגע, מתוך היראה והפחד שיביאו את בני ציון להיכנע ולחזור בתשובה, ה' יסיים את מעשהו וישים גבול לצרת העמים [רש"י, מלבי"ם].
לאחר מכן יגיע שלב הענישה של אשור. המילה אֶפְקֹד מבטאת השגחה וענישה [מצודת דוד, מצודת ציון], ועל פי חלק מהדעות, הפורענות תתרחש דווקא בירושלים, המקום בו ימות מחנה אשור [רד"ק]. העונש יבוא על פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר – "פרי" זה מסמל את המעשים, המחשבות והתוצאות שצמחו מתוך גאוותו. בעוד ה' ציווה עליו רק לשלול שלל, מלך אשור הגדיל לעשות, החריב עמים עצומים, והתהלל בפני בני אדם בשקר כי הצלחתו נובעת מכוחו האישי ומחכמתו [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא].
בנוסף, ייענש מלך אשור על תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו. צירוף זה משלים את קודמו ומתאר את התפארותו וגסות רוחו של המלך, שתפס את עצמו כמושל העולם [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. הוא סירב להכיר בכך שהוא רק שבט ביד ה', וייחס את הכוח לעצמו [מלבי"ם]. גבהות הלב הפנימית הזו ניכרת ומשתקפת כלפי חוץ, במבט העיניים המתנשא [רד"ק].