קרה לכם פעם שראיתם מישהו מנצח בתחרות ומתחיל להשוויץ שהוא הכי חזק וחכם בעולם, בלי להבין שמישהו אחר בכלל עזר לו? זה בדיוק מה שקורה למלך אשור. הוא עומד בשיא הכוח שלו, אחרי שניצח עמים רבים, ובטוח שהוא עושה הכל לגמרי בעצמו. הוא לא מבין שהוא בסך הכל כלי ביד ה', ממש כמו שגרזן הוא רק כלי בידיים של מי שחוטב עצים.
מלך אשור מתגאה ואומר כַּאֲשֶׁר מָצְאָה יָדִי, כלומר, כמו שהיד שלי הצליחה להשיג ולכבוש בקלות מדינה אחרי מדינה. הוא מתכוון לאותן לְמַמְלְכֹת הָאֱלִיל, שהן אומות שעבדו עבודה זרה. העמים האלה סמכו על האלילים שלהם שישמרו עליהם, אבל הם התגלו כחסרי כוח ולא הצילו אותם.
מתוך גאווה, המלך עושה לעצמו חישוב פשוט: אם הצלחתי לנצח עמים שהיו להם כל כך הרבה פסילים, ברור שאצליח לכבוש גם את ירושלים ואת שומרון. כשהוא אומר וּפְסִילֵיהֶם מִירוּשָׁלִַם וּמִשֹּׁמְרוֹן, הוא מתכוון שהאלילים של העמים שהוא כבר ניצח היו חזקים ורבים יותר מאלה של ירושלים ושומרון. לכן, אחרי שהוא כבר כבש את שומרון, הוא מרגיש בטוח בעצמו ומאיים עכשיו גם על ירושלים, מתוך מחשבה שיהיה לו קל מאוד לנצח גם אותה.