מפלתן של אימפריות אדירות אינה אלא כלי שרת בידיו של ה׳ למען עמו. חורבנה של בבל נועד למטרה מרכזית אחת: שחרור גולי ישראל והשבתם לנחלתם. מהלך היסטורי זה משלב בתוכו רחמים אלוהיים, בחירה מחודשת באומה, והפיכת עם ישראל לאבן שואבת עבור עמי העולם.
הפרשנים מסכימים כי חורבן בבל קשור בעבותות לישועת ישראל. מאחר שמלכי בבל סירבו לאפשר לגולים לשוב לארצם, ה׳ הביא למפלתם והעלה את כורש, שהעניק את הרשות לבנות את הבית השני [אברבנאל, אבן עזרא]. המילים כִּי יְרַחֵם ה׳ אֶת יַעֲקֹב מלמדות שרחמי ה׳ על עמו הם הסיבה המרכזית לקיצה של אימפריית בבל, שכן בחורבנה טמונה תשועתם [רד"ק, מצודת דוד].
הפסוק מציג כפילות לכאורה בין רחמים על "יעקב" לבחירה ב"ישראל", והפרשנים נחלקו במשמעותה. גישה מרכזית רואה כאן רמיזה לשתי תקופות היסטוריות שונות: הרחמים על "יעקב" מתייחסים להבטחת השחרור מגלות בבל, ואילו המילים וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל מצביעות על גאולה שלמה וסופית שתתרחש לעתיד לבוא, בימי המשיח [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. חלוקה זו מתבקשת, שכן בימי שיבת ציון לא זכו ישראל לשלווה מוחלטת ולנהירת גויים המונית כפי שמתואר בהמשך הפסוק [רד"ק]. לעומת זאת, יש הסבורים כי הפסוק כולו מתייחס לימי הבית השני, שהיו ימי פקידה ומנוחה, אך לא גאולה שלמה [אברבנאל].
גישה אחרת מסבירה את הכפילות על רקע מצבם הרוחני של העם: הגאולה תבוא בכל מקרה – אם ישראל יהיו זכאים בזכות מעשיהם הטובים, הם ייקראו "ישראל" וה׳ יבחר בהם מחדש בזכות מעלתם; ואם לא יהיו זכאים, הם ייקראו בשם הפחות יותר "יעקב", וה׳ יגאל אותם מתוך רחמים וחמלה בלבד כדי שלא יאבדו בגלות [מלבי"ם]. גישה נוספת רואה בפסוק תהליך של התהדקות הקשר עם ה׳: בעבר הקשר היה מותנה, בבחינת אירוסין, אך לעתיד לבוא תתחדש האהבה ותהפוך לקשר בלתי ניתן לניתוק, בבחינת נישואין [חומת אנך].
בעקבות הגאולה נאמר וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם, כלומר ה׳ יושיב אותם בארצם ויעניק להם מנוחה מאויביהם [מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם].
ההצלחה והישועה של ישראל יביאו לכך שנוכרים יכירו בהשגחת ה׳, יבינו כי בבל חרבה משום שהרעה לישראל, ויתאוו להצטרף אליהם [רד"ק, שד"ל]. הצטרפות זו מתוארת במילים וְנִלְוָה וכן וְנִסְפְּחוּ, שמשמעותן חיבור, איסוף וקיבוץ [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון]. עם זאת, השימוש בפעלים אלו רומז כי הגרים שיתחברו יהיו במעמד טפל ומשני לעומת עם ישראל [מלבי"ם]. חכמים אף דרשו את המילה "ונספחו" מלשון ספחת (נגע בעור), כדי להצביע על כך שגרים קשים לישראל, אך פרשנים מדגישים כי יחס שלילי זה מכוון רק כלפי גרים שאינם כנים באמונתם. בפועל, גיור אמיתי אכן התרחש בימי הבית השני, ובמיוחד בתקופת החשמונאים [אברבנאל].