המעבר החד מפסגת הכוח והשליטה אל שפל המוות מעורר תדהמה עמוקה. המתבוננים בשליט העריץ לאחר מותו, או בעת רדתו לשאול [רד"ק, מצודת דוד], מתקשים להאמין למראה עיניהם אל מול הגופה המוטלת לפניהם.
הפסוק משתמש בשני פעלים כדי לתאר את עוצמת המבט של העומדים מולו: יַשְׁגִּיחוּ ו־יִתְבּוֹנָנוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בראייה בעלמה, אלא בהתבוננות מעמיקה, ממוקדת ודקדקנית. המילה יַשְׁגִּיחוּ מבטאת הצצה יתרה ובוחנת, כמו אדם המביט מבעד לחלונות או חרכים [רש"י, מלבי"ם, רד"ק], וכן הבטה מתוך כוונת הלב [מצודת ציון]. לאחר ההשגחה הראשונית מגיעה פעולת ה־יִתְבּוֹנָנוּ, שהיא הסתכלות בעיון רב שנועדה לזהות ולהכיר את העומד מולם [מצודת ציון, מלבי"ם]. גישה מעט שונה רואה במילה זו משמעות של הפקת לקחים – המתבוננים ילמדו בינה מתוך מפלתו של השליט [אבן עזרא].
הסיבה לאותו מבט חודר ובוחן היא הספק. אפילו אלו שהיו רגילים לראותו בחייו מתקשים לזהותו כעת ושואלים את עצמם בפליאה: הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ, מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת? [מלבי"ם]. הם נדהמים מכך שגופה זו שייכת לאותו אדם שבעבר הרעיד את העולם כולו והפך ממלכות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המילה מַרְגִּיז מתפרשת כאן כגרימת תנועה של רעידה וזעזוע [מצודת ציון].