נבואת הנחמה מופנית אל עם ישראל, ובפרט אל גולי יהודה, וצופה את הרגע הדרמטי של שחרורם. לאחר תקופה ארוכה תחת עול האימפריה הבבלית, שבה לא יכלו להרים ראש או לדבר בחופשיות, יגיע יום שבו יוכלו להביט לאחור על הדיכוי, לנשום לרווחה ולשיר שיר חדש על מפלת משעבדיהם [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי מנוחה זו תגיע מיד עם חורבנה של בבל ונפילת מלכה.
ההבטחה היא בְּיוֹם הָנִ֤יחַ ה' לְךָ, כאשר ה' יעניק לעם חירות ומנוחה מוחלטת מהסבל הבבלי [רש"י, מצודת דוד]. סבל זה מתואר דרך שלושה ממדים: מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה. הפרשנים נחלקו בהבנת החלוקה המדויקת בין המושגים הללו. גישה אחת גורסת כי המילה מֵעָצְבְּךָ מתייחסת למכאוב הפיזי של הגוף, בעוד שמֵרָגְזֶךָ מתאר את הטלטלה הרגשית שבלב [אבן עזרא].
לעומת זאת, יש המפרשים כי שתי המילים מתארות מצבים נפשיים שונים של צער הגלות [רד"ק]: ה"עוצב" הוא היגון הפנימי על הטוב שאבד וחסר, ואילו ה"רוגז" הוא החרדה והרעדה מפני רעות חדשות המתרגשות לבוא [מלבי"ם, מצודת ציון]. לפי גישה זו, הנפש סבלה מטלטלה כפולה, וההבטחה היא למנוחה נפשית שלמה. המילה וּמִרְגָּזֶךָ עצמה מנוקדת באות מ"ם בחיריק, צורה דקדוקית המציינת את פעולת ההרגזה והרדיפה [רד"ק, שד"ל].
לצד המנוחה הנפשית, מובטחת גם מנוחה פיזית וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה, שהיא טלטול הגוף ויציאתו ממצב של מנוחה בעקבות השעבוד [מלבי"ם]. בסיום הפסוק מופיע ביטוי ייחודי מבחינה דקדוקית: אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ. אף על פי שהמילה "עבודה" היא בלשון נקבה, הפועל נכתב בלשון זכר. ההסבר לכך הוא שהפועל אינו מתייחס למילה "עבודה" עצמה, אלא משמש כפועל סתמי וכללי המתייחס לעצם מושג השעבוד, והמשמעות היא "העבודה שאחרים עבדו בך" [רד"ק, שד"ל].