ה׳ מכריז על חורבן מוחלט וסופי של האימפריה הבבלית ושל שושלת המלוכה שלה, באופן שלא יותיר לה כל זכר או המשכיות. כאשר ה׳ אומר וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם, הכוונה היא שהוא בעצמו יתעורר ויקום להיפרע מהם [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק]. ההתקוממות הזו מכוונת כלפי זרע המלוכה [שד"ל], כלפי מלך בבל עצמו, או כלפי כלל יושבי בבל שעתידים למות כולם יחד, אבות ובנים [רד"ק]. הכרתה זו אינה מצטמצמת רק למשפחתו של נבוכדנצר, אלא משמעותה היא עקירת המלוכה הבבלית כולה מן העולם [מלבי"ם].
ההכרתה המוחלטת מפורטת בפסוק דרך ארבעה מונחים. תחילה, לא יישאר לבבל שֵׁם, כלומר לא ייוותר שום דבר ששמו של המלך ייקרא עליו או שישמש לו לזיכרון [מצודת דוד, רד"ק]. לגבי המילה וּשְׁאָר, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לשאר בשר וקרוב משפחה, כאשר יש המדייקים שהכוונה היא ספציפית לאב [אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים את המילה במשמעות כללית יותר של שארית [רש"י].
באשר להמשך השושלת, המילים וְנִין וָנֶכֶד מתארות את הצאצאים שעתידים להיכחד. רוב הפרשנים מסכימים כי נִין הוא בן, ונֶכֶד הוא בן הבן, אם כי יש הסבורים כי נִין הוא הנכד, ונֶכֶד הוא הנין, כלומר בן הנכד [מלבי"ם]. מונחים אלו אינם מתארים צאצאים רגילים, אלא מילים המיוחדות לבני מלכים וגדולים היורשים את השלטון. הכוונה היא שלא ייוותר אף אדם מזרע המלוכה שיוכל לחדש את השלטון ולבנות מחדש את חורבות בבל [שד"ל], וליתר דיוק, מדובר בהכרתת בן אשר מושל במלכות אביו [רש"י]. על פי מסורת חז"ל, מילים אלו רומזות לדמויות היסטוריות ספציפיות בשושלת הבבלית שנידונו לכליה: הנִין הוא המלך בלשאצר, והנֶכֶד היא המלכה ושתי [רש"י, חומת אנך].