ברגע של תפנית היסטורית דרמטית, קורבנות השעבוד נקראים לשאת קולם בשיר לעג פיוטי, המביע פליאה על נפילתה הפתאומית של האימפריה הבבלית האדירה. לאמירת גנות זו יש גם משמעות רוחנית עמוקה, שכן הזכרת גנותם של כוחות הרע מסייעת להכניע את השורש הפנימי שלהם [חומת אנך].
הקריאה וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה משמעותה הרמת הקול באמירה פומבית [מצודת דוד], המנוסחת באופן אלגורי שאינו מובן כפשוטו, כדוגמת דימוי המלך לארז הלבנון או לכוכב [רד"ק, אברבנאל].
המילה אֵיךְ מבטאת את התדהמה העמוקה על כך שבאופן כה פתאומי ומוחלט שָׁבַת, כלומר התבטל ופסק לחלוטין [מצודת ציון], הנֹגֵשׂ. תואר זה מכוון אישית למלך בבל, נבוכדנצר [אברבנאל], אשר שימש כרודה אכזר הדוחק ומפציר בנתיניו להשלים את חוק עבודתם ולשלם את חובותיהם, בדומה לאופן שבו פעלו נוגשי פרעה במצרים [שד"ל, שטיינזלץ, מצודת דוד].
החלק החותם את הפסוק, שָׁבְתָה מַדְהֵבָה, עובר מהמלך אל נפילת המלכות עצמה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מַדְהֵבָה נגזרת מן המילה הארמית "דהב" שמשמעותה זהב. לפי פירוש זה, המונח מתאר את בבל כ"מלכות הזהב" העשירה והמפוארת [מלבי"ם, מצודת ציון], ומתייחס למדינה עצמה כשהיא מעולפת בזהב ובאבנים יקרות [אברבנאל]. כמו כן, הדבר רומז למס הזהב הכבד והעצום שהבבלים גבו בכוח מכל עמי הארץ [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל, מצודת דוד].
לצד הגישה המרכזית, ישנה פרשנות הרואה במילה זו ביטוי של גאווה יתרה, רודנות ומשא כבד [רש"י, שטיינזלץ], ויש שהציעו כי היא קשורה לשורש ר.ה.ב, המבטא עריצות ונגישה [שד"ל]. בנוסף, חכמי התלמוד דרשו את המילה כנוטריקון של הקריאה התובענית "מדוד והבא", ביטוי המשקף את דרישתם הבלתי פוסקת של הבבלים לתשלום מיסים ולשעבוד כלכלי [רש"י, שד"ל].