דמותו של מלך בבל, נבוכדנצר, מצטיירת כסמל לרודנות אכזרית וחסרת מעצורים, אשר השליטה טרור בעולם באמצעות כוח צבאי ברוטלי וזעם בלתי נשלט.
הכתוב מתאר אותו כמי שמַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה, כלומר מכה מתוך חרון אף וזעם עז [מצודת דוד]. מלך זה לא המתין שזעמו ישכך, אלא הכה באכזריות בעודו בשיא כעסו, וכך הרבה להשחית [חומת אנך]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה מתאר מכה מתמדת וללא הפוגה, שאינה סרה מן המוכה. לעומת זאת, פירוש ייחודי מציע כי המילה "סרה" משמעותה חטא, ועל כן הכוונה היא שהמלך הכה מתוך כעס חינם גם בעמים קטנים שלא חטאו ולא פשעו נגדו [מלבי"ם].
שלטונו של המלך מתואר במילים רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם, כאשר המילה רֹדֶה מבטאת שליטה וממשלה [מצודת ציון]. הוא שלט באומות מתוך חימה שפוכה, והניקוד במילה בָאַף מצביע על כך שמדובר באותו זעם מפורסם וידוע שאפיין את מלך בבל [רד"ק]. המלך התנהג כרודן אכזר כלפי האומות הגדולות, ורדה בהן בכעס כאילו מרדו בו, גם כאשר נכנעו לו לחלוטין [מלבי"ם].
בפירוש סופו של הפסוק, מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ, קיימות שתי גישות מרכזיות, כאשר המילה חָשָׂךְ מתפרשת כהימנעות ומניעה [מצודת ציון].
גישה אחת מפרשת כי הנרדפים הם העמים השונים. מלך בבל רדף אחר כל אומה ואומה באופן תמידי, מבלי לחשוך ולמנוע את עצמו מכך, ולא נתן להם מנוחה [רש"י, רד"ק]. אכזריותו התבטאה בכך שלא חס גם על מי שכבר היה במצב של נרדף ללא כל דרך מילוט או תקומה, ולא השאירם בחיים [שד"ל]. הוא המשיך לרדות בהם בזעם גם כאשר הנרדף לא מנע את עצמו והיה מוכן לעשות כרצון המלך [מלבי"ם].
גישה שנייה הופכת את המשמעות ורואה במלך בבל עצמו את הנרדף. על פי גישה זו, בגלל ששלט באכזריות כה רבה, בסופו של דבר הוא עצמו הפך למורדף ללא מניעה, עד להשמדתו המוחלטת [מצודת דוד]. יתרה מכך, אופיו המלחמתי הפך אותו לאדם שאינו מסוגל לנוח לעולם, שכן הוא רודף מלחמות ובה בעת רדוף על ידן [ביאור שטיינזלץ].