היפוך גורלות דרמטי עומד במוקד נבואה זו, המציגה תמונת מראה בין שלוותם העתידית של המדוכאים לבין חורבנם המוחלט של המדכאים. מצד אחד, עם ישראל זוכה להבטחה של רוגע ושפע חומרי, ומצד שני, פלשת נידונה לכיליון יסודי של רעב וחרב.
הנביא מדמה את תקומת ישראל לעדר צאן הרועה בנחת במרחבים. המילה וְרָעוּ מבטאת אכילה ללא כל פחד ומחריד [שד"ל], והמילה יִרְבָּצוּ מתארת שכיבה ומנוחה מוחלטת [מצודת ציון]. בניגוד לעבר, שבו ישבו ישראל מסוגרים ורעבים בערי מבצר מפחד האויב, כעת הם יצאו בחופשיות לכל מקום וישבעו מטוב [רד"ק, מלבי"ם].
באשר לזהותם של בְּכוֹרֵי דַלִּים, הפרשנים מציגים מספר כיווני חשיבה. גישה אחת מפרשת את המילה בְּכוֹרֵי מלשון שרים, גדולים וחשובים. לפי פירוש זה, מדובר במנהיגי ישראל שירדו מנכסיהם והפכו לעם דל בעקבות רדיפות האויב, אך לעתיד לבוא יזכו למרעה שמן וטוב [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. גישה שנייה מסבירה את הביטוי על דרך ההפלגה: ישראל מכונים כך משום שקיבלו את "חלק הבכורה", כלומר החלק הגדול ביותר של הדלות והייסורים, והתדלדלו לפני כל אומה אחרת [רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. גישה שלישית מתמקדת במדרג החברתי, ומבחינה בין הדַּלִּים לבין האֶבְיוֹנִים. האביונים נמצאים במצב קשה יותר מהדלים, שכן אין להם מאומה. ההבטחה היא שאפילו העניים המרודים ביותר, המייצגים את כלל העם, יזכו לביטחון ופרנסה [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לעומת שלוות ישראל, ה׳ גוזר על פלשת כליה כפולה המנוסחת במילים וְהֵמַתִּי בָרָעָב שָׁרְשֵׁךְ וּשְׁאֵרִיתֵךְ יַהֲרֹג. השורש והשארית זכו למספר פירושים. מבחינה ציורית, מדובר בדימוי מעולם הצומח: הפלשתים ימותו מחוסר מזון ממש כשם שצמח מת בהיעדר הזנה, עד כדי כך שאפילו השורש הטמון באדמה ייכרת [שד"ל]. מבחינה דורית, השֹׁרֶשׁ מסמל את דור האבות, ואילו השְׁאֵרִית מסמלת את הבנים [אבן עזרא]. מבחינה מעמדית וצבאית, השורש מייצג את העיקר והיסוד של האומה [מצודת דוד], או את הגיבורים והגדולים שימותו ברעב בעת שיהיו נצורים בערי המבצר שלהם [מלבי"ם, רד"ק].
לבסוף, מי שישרוד את הרעב הכבד, ייהרג בחרב. הפרשנים מציינים כי מי שיהרוג את שארית פלשת הוא מלך יהודה, חזקיהו. המעבר בפסוק מדיבור בגוף ראשון של ה׳ ("וְהֵמַתִּי") לדיבור בגוף נסתר ("יַהֲרֹג"), בא ללמד שפעולתו הצבאית של חזקיהו היא למעשה שליחות וביצוע של גזירת ה׳ [רד"ק, מצודת דוד].