מפלת הרודן הבבלי מביאה עמה גל של הקלה ורווחה המהדהד בכל מרחבי הבריאה. שלטונו האכזר של מלך בבל היה כה הרסני, עד שקיצו מעורר שמחת שחרור לא רק בקרב המוני העם, אלא גם בדרגים הגבוהים ביותר ואף בטבע עצמו. בעוד שבעבר, בימי חייו של הרשע, איש לא העז לשמוח או לשחוק מפחד העריץ, כעת מקיפה השמחה את הכל [אברבנאל].
הפרשנים מסבירים כי המילים שָׂמְח֥וּ לְךָ֖ משמעותן שמחה על מותך ועל מפלתך [שד"ל, ביאור שטיינזלץ], והביטוי מֵאָ֣ז שָׁכַ֔בְתָּ מכוון לרגע שבו מת המלך ונקבר [מצודת דוד]. באשר לזהותם של העצים השמחים, מתחלקים המפרשים לשתי גישות עיקריות – הגישה המילולית והגישה המטאפורית.
לפי הגישה הפשטנית, בְּרוֹשִׁ֛ים וכן אַרְזֵ֣י לְבָנ֑וֹן הם העצים כפשוטם. מלך בבל נהג לכרות יערות שלמים כדי לבנות לעצמו ארמונות פאר, וכן כדי להקים סוללות ומבני מצור במלחמותיו הרבות. כעת, משמת המלך, העצים שלווים ורגועים, שכן לֹא־יַעֲלֶ֥ה הַכֹּרֵ֖ת עָלֵֽינוּ – איש לא יבוא עוד לכרות אותם [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. תיאור זה של עצים השמחים משמש כהפלגה פיוטית, הממחישה כי לא היה דבר בעולם שניצל מנזקיו של מלך בבל [שד"ל].
לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי העצים משמשים כאן משל לשליטים, לשרים ולמלכי האומות [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, חומת אנך, אברבנאל]. אמנם מלכים ושרים אלו לא שועבדו בעבודת פרך כמו פשוטי העם, אך הם חיו באימה מתמדת מפני אכזריותו של נבוכדנצר, שנהג להרוג בהם, לאסור אותם ולהעבירם מגדולה. לפיכך, גם המילה הַכֹּרֵ֖ת משמשת כמשל למוות ולהרס שהשליט עליהם, וניסוח הפסוק הותאם לעולם המושגים של העצים. כעת השרים שמחים שסכנת ההשמדה חלפה ושהם אינם חוששים עוד לחייהם ולמעמדם [רד"ק, אברבנאל, מצודת דוד].
באופן מעניין, השמחה, השלווה והשקט הכלליים השוררים כעת על פני הארץ עם מות המלך, עומדים בניגוד מוחלט לרוגז ולמהומה שמתעוררים במקביל במקום אחר – בעולם התחתון, כאשר המתים והמלכים שבשאול חרדים ורועדים לקראת בואו של הרודן אליהם [מלבי"ם, אברבנאל].