קינת הנביא מציגה את המפלה הדרמטית והפתאומית של מלך בבל, תוך יצירת ניגוד עמוק בין תהילתו וגאוותו בעבר לבין התרסקותו המוחלטת. הנפילה מתוארת כתהליך דו-שלבי, רוחני וגשמי. מסורת חכמים מלמדת כי תחילת הפסוק מתייחסת לקיצו של השר הרוחני של אימפריית בבל אשר נפל מן השמים, ובעקבותיו, בחלקו השני של הפסוק, מתוארת מפלתו הפיזית של המלך נבוכדנצר בארץ [רש"י, חומת אנך, אברבנאל]. מנגד, יש שרואים במונח "שמים" מטאפורה בלבד לשיא המעלה, הממשלה והכוח המדיני שממנו צלל המלך [מצודת דוד].
דימוי מרכזי בפסוק הוא הביטוי הֵילֵל בֶּן־שָׁחַר. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לכוכב נוגה, שהוא הכוכב הבהיר והמאיר ביותר הנראה סמוך לעלות השחר, ואף ממשיך להאיר כאשר שאר הכוכבים כבר נעלמים באור השמש [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. המילה הֵילֵל נגזרת משורש ה.ל.ל, שעניינו הפצת אור ונגה [מצודת ציון, רד"ק, אבן עזרא]. בעת העתיקה נהגו עמים לייחס את הצלחת מלכותם למערכת הכוכבים, וכוכב השחר, שדרכו רק לעלות ולזרוח במזרח, סימל את עלייתו המתמדת והצלחתו המזהירה של מלך בבל [מלבי"ם, אברבנאל].
אך למרות מעמדו השמימי לכאורה, המלך חווה קריסה אלימה. המילה נִגְדַּעְתָּ משמעותה כריתה ושבירה [מצודת ציון]. המלך, שנדמה היה ככוכב קבוע ברקיע, נכרת ומופל בפתאומיות אל הקרקע [מלבי"ם, שד"ל].
בביאור המילים חוֹלֵשׁ עַל־גּוֹיִם, המציגות את יחסו של המלך לאומות העולם, עולות מתוך המקורות שלוש גישות פרשניות מרכזיות:
הגישה הראשונה, הנסמכת על לשון חז"ל, מפרשת את המילה חוֹלֵשׁ מלשון הטלת גורל. מלך בבל היה כה חזק ושליט בעולם, עד שהיה מטיל גורלות כדי להחליט איזו אומה יתקוף ויחריב תחילה, או אילו מהמלכים השבויים ישרתו אותו בכל יום נתון [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא, אברבנאל].
הגישה השנייה מסבירה את המונח מלשון חולשה. בימי גדולתו, המלך היה מחליש, מכה ומנצח את עמי העולם [רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
מול גישות אלו, המייחסות את החולשה או הגורל לעמים הנשלטים, קיימת פרשנות הפוכה הרואה במילה תיאור של המלך עצמו לאחר הנפילה. לפי תפיסה זו, הכוכב המזהיר שהתרסק לארץ התנפץ לשברים, ואורו הגדול חולק בין אומות שונות. המלך נותר חסר כוח, וממלכתו התפצלה בחולשה וברפיון בין גויים רבים [מלבי"ם].