סופם של שליטי אומות העולם מתאפיין לרוב במנוחה ובכבוד, בניגוד חד לגורלו המבזה של הרודן שעליו נסובה הנבואה. המלכים השונים אמנם הולכים לעולמם, אך זוכים ליחס של כבוד לאחר מותם מכיוון שלא הותירו אחריהם התנגדות ושנאה עזה כל כך [ביאור שטיינזלץ].
הכבוד שלו זוכים המלכים בא לידי ביטוי בשני אופנים מרכזיים. האופן הראשון הוא איכות הקבורה, שכן הם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד והובאו למנוחתם בטקסים מפוארים כיאה למעמדם [מלבי"ם]. מבחינה דקדוקית, האות בי"ת במילה בְכָבוֹד נהגית כרפויה, ללא דגש [מנחת שי].
האופן השני שבו מתבטא כבודם הוא מקום הקבורה, המתואר במילים אִישׁ בְּבֵיתוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה כאן אינה לבית מגורים רגיל, אלא לקבר ולחלקת הקבורה המלכותית שהכין כל מלך לעצמו עוד בימי חייו. המונח "בית" בהקשר זה משמש כינוי ל"בית עולמו" של האדם, כלומר אחוזת הקבר הנצחית שלו.
עם זאת, קיימת גישה פרשנית חלופית שלפיה המילה בְּבֵיתוֹ מתפרשת כפשוטה, כלומר בתוך ארמונו. לפי פירוש זה, המילה שָׁכְבוּ מתייחסת לעצם רגע המיתה. כלומר, מלכי הגויים זכו למות בכבוד במיטתם שבתוך ביתם, ולאחר מכן להיקבר בכבוד גדול, וזאת בניגוד גמור למלך שעליו מדבר הפסוק, אשר נפל ביד אויביו, נהרג בביזיון, ואף לאחר מותו הושלך מקברו בקלון [שד"ל].