הבטחת ה' והתחייבותו המוחלטת למהלכי ההיסטוריה באות לידי ביטוי באמצעות שבועה אלוהית. דברו של ה' הוא כשלעצמו שבועה המייצגת גזירה שנקבעה ואין להשיבה [רד"ק, אבן עזרא]. הביטוי אִם לֹא משמש כאן כלשון של שבועה חמורה ואיום, בדומה לאדם הנשבע ואומר "אם לא יהיה כך, ייענש כך", וכוונתו להוות הבטחה מוחלטת לכך שהדברים אכן יתרחשו [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל].
הפרשנים מסבירים כי המילה דִּמִּיתִי משמעותה חשבתי [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], והמילה יָעַצְתִּי מתייחסת לגזירה ולתכנון הברור של ה' [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בהתאם לכך, המילה תָקוּם מורה על כך שהמחשבה והגזירה אכן יתקיימו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
באשר להקשר ההיסטורי של השבועה, קיימות מספר גישות בקרב הפרשנים. גישה אחת רואה בדברים מסר המופנה כלפי נבוכדנצר מלך בבל, ולפיו כשם שראו הכול כיצד התקיימה מחשבת ה' במפלתו של סנחריב מלך אשור, כך תקום ותתקיים גם הגזירה על בבל [רש"י, מצודת דוד]. בראייה רחבה יותר, מפלתו של אשור אינה רק אירוע נקודתי אלא מודל לדורות: כל מה שה' חשב בעבר התקיים, וכפי שהתקיימה גזירתו על אשור, כך תקום עצתו על כלל הגויים והארץ לעתיד לבוא [אבן עזרא, חומת אנך]. מנגד, יש הסבורים כי זוהי נבואה עצמאית ונפרדת העוסקת אך ורק במפלת מחנה אשור בארץ ישראל. לפי תפיסה זו, המילה הָיָתָה הכתובה בלשון עבר, משמשת למעשה במקום לשון עתיד ("תהיה"), וזאת כדי להקביל למילה תָקוּם המופיעה בהמשך [רד"ק, שד"ל].
רובד עמוק יותר של הכתוב מבחין בדיוק שבין חלקי המשפט, ומפריד בין האמצעים ההיסטוריים לבין המטרה הסופית. המילה דִּמִּיתִי מכוונת ל"מחשבה", שהיא האמצעים והמהלכים שה' מכין כדי להשיג את מטרתו, כמו עצם מפלתו של אשור. אמצעים אלו הם זמניים ולפי שעה, ולכן נאמר עליהם כֵּן הָיָתָה בלשון עבר. לעומת זאת, המילה יָעַצְתִּי מכוונת ל"עצה", שהיא התכלית הסופית והרצויה של ה', כמו המטרה שעם ישראל לא ישתעבד עוד. תכלית זו היא נצחית, ולכן נאמר עליה הִיא תָקוּם במישור העתידי והקבוע, שכן היא תעמוד ותתקיים לעולם [מלבי"ם].