היפוך תפקידים היסטורי ודרמטי מובטח לעם ישראל, בו המשעבדים והשובים יהפכו לנשלטים ולמשרתים בארץ ישראל.
השלב הראשון של הגאולה מתואר במילים וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם. אומות העולם יסייעו באופן פעיל לבני ישראל לחזור למולדתם [מצודת דוד, שטיינזלץ]. סיוע זה ינבע מכך שכאשר העמים יראו את הכבוד שחולק כורש מלך פרס לישראל, הם יבקשו מרצונם להיות להם לעבדים [אבן עזרא]. המהלך משתקף היסטורית בתקופת שיבת ציון, אז שכני היהודים תמכו בהם ברכוש רב ואף העניקו להם עבדים ושפחות לצורך המסע חזרה לארץ [שד"ל, אברבנאל].
לאחר החזרה לארץ, הכתוב מציין וְהִתְנַחֲלוּם. משמעות מילה זו היא הנחלה וירושה [רש"י, מצודת ציון]. עם ישראל יירש את העמים הללו בארץ ישראל, והם יהפכו למעמד של משרתים ואזרחים מדרגה שנייה [שטיינזלץ], שיועברו כנחלה מאבות לבנים [רד"ק].
מכאן עובר הפסוק לתאר עקרון של מידה כנגד מידה. במילים וְהָיוּ שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם הכוונה היא שבני ישראל יקחו בשבי את האומות ששבו אותם בעבר [מצודת דוד, מצודת ציון]. במקביל, נאמר וְרָדוּ בְּנֹגְשֵׂיהֶם. הפועל רדייה מבטא ממשלה קשה ולוחצת [רש"י, מצודת ציון]. בני ישראל ימשלו ביד קשה באותם נוגשים שבעבר לחצו אותם, גבו מהם מסים והעבידו אותם בפרך [מלבי"ם, מצודת דוד].
בקרב הפרשנים קיימת מחלוקת לגבי מועד התגשמותה של נבואה זו. גישה אחת גורסת כי הנבואה כולה מתייחסת באופן בלעדי לימי בית שני ולבבלים. לפי תפיסה זו, הבבלים שהחריבו את ירושלים והעבידו את ישראל, זכו לעונש של מידה כנגד מידה והפכו בעצמם לעבדים תחת שלטון ישראל בארצו [אברבנאל]. מנגד, פרשנים אחרים מצביעים על כך שההבטחות המפוארות הללו לא התקיימו במלואן בעת העלייה מבבל, שכן העמים לא הביאו את ישראל לארצם ולא הפכו לעבדיהם, אלא אדרבה, צרו עליהם והפריעו להם. משום כך, הם מפרשים כי הנבואה מפוצלת או מושהית: תחילתה אמנם בגלות בבל, אך המשכה, שבו העמים נכנעים ומשרתים את ישראל, עתיד להתקיים רק בימות המשיח [רד"ק המובא באברבנאל]. יש המסבירים כי פוטנציאל הגאולה המלאה היה אמור להתממש כבר ביציאת בבל, אך מכיוון שעם ישראל לא זכה לכך במעשיו, נדחתה התגשמות היעודים הללו לגאולה העתידית. באותה עת עתידית יפסיק עם ישראל לקבל גרים חדשים, והאומות שיבואו ישמשו כעבדים בלבד [מלבי"ם].