בעת ירידתו של מלך בבל אל עולם המתים, מתרחשת תכונה דרמטית ומעוררת אימה. החיים אמנם שמחו על מפלתו, אך בממלכת המוות התגובה הפוכה לחלוטין. השְׁאוֹל, שאינה קבר פרטי של אדם בודד אלא חלל עצום במעמקי הארץ שאליו יורדות כל רוחות המתים, או גיהינום, מוצגת כאן כישות חיה. מבחינה לשונית, הפרשנים מציינים כי המילה "שאול" משמשת בפסוק זה בלשון נקבה וזכר גם יחד. היא רָגְזָה בלשון נקבה, אך גם עוֹרֵר והֵקִים בלשון זכר [רד"ק, שד"ל, אבן עזרא].
הביטוי רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ מתאר תנועה של חרדה, רעידה והתרגשות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתיאור ציורי ומופלג של פחד. כשם שהמלך החריד את כל העולם בחייו, כך שוכני השאול חרדים לקראתו במותו. הם פוחדים שמא הוא יורד אליהם כדי להמשיך במסעות הכיבוש, להשמיד אומות ולעורר מלחמות גם מתחת לארץ [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
כדי לקבל את פניו, השאול מקיצה את יושביה מתרדמתם. הרְפָאִים המקיצים מפורשים בשתי דרכים עיקריות. יש המסבירים כי אלו הם המתים כולם, שנקראים כך משום שכוחם רפה ונחלש בעקבות המוות [מצודת ציון, שד"ל, אבן עזרא, רד"ק], בעוד אחרים מפרשים כי מדובר ספציפית בענקים ובגיבורים הגדולים השוכבים שם [רש"י, מלבי"ם, רד"ק]. יחד איתם מתעוררים כׇּל עַתּוּדֵי אָרֶץ. זהו משל לשרים, למנהיגים ולמלכי הגויים. כשם שהתיישים, הנקראים עתודים, צועדים בראש העדר ומנהיגים את הצאן, כך מנהיגים אלו עמדו בראש עמיהם בחייהם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא].
הפסוק ממשיך ומתאר כיצד השאול הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם. רוב הפרשנים רואים בכך מליצה, כאילו המלכים המתים ממשיכים לשבת על כסאות מלכות בקבריהם כפי שעשו בחייהם, וכעת הם נאלצים לקום ממקומם בחרדה [רד"ק, שד"ל, מצודת דוד]. עם זאת, יש המציעים כי מדובר בכסאות של ממש שהבבליים נהגו להציב בתוך קברי המלכים [אבן עזרא], או בכסאות רוחניים המוצבים בגיהינום [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. תיאור חי זה של מתים הישנים וניתנים להתעוררות, משקף את האמונה העתיקה בהישארות הנפש לאחר המוות [שד"ל].
נוסף על כך, מתוך הפירושים עולה הבחנה מעניינת לגבי ציר הזמן של ההתרחשות. כל החרדה הזו, נטישת הכסאות וההתעוררות של שרי הצבא והענקים, מתרחשת רק לקראת בואו של המלך, כלומר ברגע שבו הם רק שומעים על התקרבותו. באותו שלב הם עדיין סבורים שהוא מגיע בשיא כוחו כדי לגייס אותם לצבאו. אולם, כל זאת קורה בטרם יגיע ממש. כאשר יופיע בפניהם, הם ייווכחו לראות שאינו אלא פגר מובס ומושפל [מלבי"ם].