פסוק זה מבטא את שיאה של הגאווה, הזדון והרהב שייחס הנביא למלך בבל, ומתאר את שאיפתו חסרת הגבולות להתנתק מן המין האנושי ולייחס לעצמו מעמד אלוהי [אברבנאל, חומת אנך].
מבחינה לשונית, המילה במתי משמעותה גבהים, והמילה עב פירושה ענן [מצודת ציון]. הצירוף במתי עב מכוון לגבהי העננים או לשמים שמעליהם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. הפועל אדמה מגיע משורש דמיון, והוא נכתב בבניין התפעל, כאשר האות תי"ו נבלעת בתוך המילה [מצודת ציון, רד"ק, אבן עזרא, שד"ל].
הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת מהות העלייה אל העננים וההידמות לעליון. גישה אחת מפרשת את הדברים כהמחשה פלסטית לגאוותו העצומה של המלך, אשר חש כי אינו ראוי לדור עם בני אדם רגילים. לפיכך, הוא מצהיר כי יעשה לעצמו ענן קטן באוויר וישב בו, מופרד ומורם מכולם [רש"י, מצודת דוד], או שיעלה וישלוט מעל כל העמים [תרגום יונתן המובא ברש"י].
גישה שנייה מפרשת את השאיפה להידמות לעליון כהתייחסות לכוחות שמימיים אליליים. מאחר שמלך בבל היה עובד אלילים ולא הכיר את ה' האחד, כוונתו במילה "עליון" לא הייתה לאל היחיד. אילו היה מכיר אותו, לא היה מעלה בדעתו שיוכל להיות כמוהו. לכן, כוונתו הייתה לאלים האמצעיים ולמערכת הכוכבים [מלבי"ם], שכן המונח "עליונים" היה כינוי נפוץ באותה תקופה בקרב אומות העולם לאלילים ולכוחות השוכנים בשמים [שד"ל].
גישה שלישית ורעיונית רואה בפסוק תיאור של מאבק על השליטה בהיסטוריה. מלך בבל היה רשע אך לא שוטה, והוא לא חשב שיוכל לעלות פיזית לשמים או להפוך לבורא העולם. כשם שה' נראה למשה בענן, כך ביקש המלך להשתמש בדימוי הענן כדי להראות את גדולתו. שאיפתו האמיתית "להידמות לעליון" התבטאה בניסיונו לבטל את הגזרות השמימיות ואת מהלכי ההיסטוריה שקבע ה'. באמצעות הקמת צלם הזהב, הוא ניסה להפוך את שלטון משפחתו לנצחי, בניגוד לגזרה האלוהית שניבאה את חילופי האימפריות. יומרתו לשלוט בגורל ולבטל את החלטותיו של ה' היא שעמדה בבסיס הצהרתו כי ידמה לעליון [אברבנאל].