המתבוננים במפלתו של המלך העריץ ממשיכים לתמוה בחוסר אמונה כיצד מי שזרע הרס כה רב הגיע לשפל שכזה. המילה תֵּבֵל מתארת את הארץ המיושבת, והרואה משתאה כיצד אותו מלך הפך את מקומות היישוב השוקקים לשממה מוחלטת בדומה למדבר [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם].
באשר למילים וְעָרָיו הָרָס, הפרשנים נחלקו למי שייכות אותן ערים שנהרסו. גישה אחת גורסת כי מדובר בעריו של המלך עצמו, אותן החריב מתוך זעם ועברה על כך שלא צייתו לפקודותיו [מלבי"ם, מצודת דוד, אבן עזרא]. מנגד, יש שדוחים את הרעיון שמלך יחריב את עריו שלו, ומסבירים כי אף שהמילה "תבל" מופיעה לרוב בלשון נקבה, בפסוק זה היא משמשת בלשון זכר. לפיכך, הערים שנהרסו הן ערי התבל עצמה, או לחלופין ערי המדבר [אבן עזרא, שד"ל].
אכזריותו של המלך באה לידי ביטוי גם ביחסו לשבויים, כפי שעולה מהמילים אֲסִירָיו לֹא־פָתַח בָּיְתָה. גישה מרכזית בקרב הפרשנים מסבירה כי המלך מעולם לא שחרר את אסיריו כדי שיוכלו לשוב לביתם [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. לפי פירוש זה, האות ה"א בסוף המילה בָּיְתָה באה במקום האות למ"ד בתחילתה, והמשמעות היא "לביתם" [רש"י, מצודת ציון].
לעומת זאת, פרשנים אחרים סבורים כי פירוש זה מחליש את עוצמת הפסוק, וטוענים כי הכוונה היא שהמלך מעולם לא פתח את שערי בית הסהר עצמו; מי שנכנס לכלאו, לא יצא משם לעולם [רד"ק, אבן עזרא, שד"ל]. לפי הבנה זו, האות ה"א בסוף המילה היא תוספת פיוטית מקובלת. גישה ייחודית נוספת מעמיקה את תיאור האכזריות, ומסבירה כי גם כאשר האסירים היו כלואים היטב בתוך בית הסהר ללא כל חשש שיברחו, המלך סירב לפתוח ולשחרר אותם מאזיקיהם [מלבי"ם].