הפסוק לוכד רגע דרמטי של השתאות בעולם המתים, כאשר שליט אדיר וכל יכול שנידמה היה ככוח טבע נצחי, מושפל ויורד אל השאול. תושבי השאול מקבלים את פניו של המלך, נבוכדנצר, שניפץ עמים ורדה בעולם, ונדהמים לגלות שגורלו אינו שונה משלהם [אברבנאל, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
המילה יענו מתפרשת כהרמת קול וזעקה רמה [מצודת ציון, מצודת דוד], או כביטוי המציין את עצם תחילתו של הדיבור [רד"ק]. עם זאת, יש המדגישים כי מדובר בתיאור ציורי, ואילו יכלו המתים לדבר, כך היו אומרים [אבן עזרא].
המתים קוראים אל המלך: גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ. המילה חֻלֵּיתָ נכתבה בבניין סביל, והיא גזורה ממחלה וחולי [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון]. היא מבטאת את העובדה שהמלך נדכא, נחלש ואיבד את כוחו [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. המתים מביעים פליאה עצומה: כיצד ייתכן שמי שהיה בעל עוצמה כה רבה בעולם החיים, חווה כעת את מכאובי המיתה וייסורי השאול בדיוק כמו כל אדם אחר [רש"י, מצודת דוד].
הקריאה מסתיימת במילים אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ, כלומר, הפכת להיות דומה לנו [מצודת ציון]. המסקנה העולה מן הפסוק היא שעל אף גדולתו של המלך, גופו המורכב מבשר ודם נכנע לכיליון. בסופו של דבר, מתברר כי הוא אנושי ופגיע, ואת פניו קידם אותו מוות שפקד את כולם [מלבי"ם, רש"י, רד"ק].