נפילתו של העריץ מומחשת באמצעות מעבר חד וקיצוני מפסגת היוקרה, השליטה והגאווה, אל השפל העמוק והמבזה ביותר של המוות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן היפוך מוחלט של מצב המלך, אשר דימה עצמו לאל, ועתה מושלך אל הקבר כאחד האדם.
המילה הוּרַד מבטאת את הירידה התהומית של המלך [מצודת ציון]. יחד עם גאוותו, יורדת אל השאול גם הֶמְיַת, כלומר השאון [מצודת ציון], של נְבָלֶיךָ – כלי הזמר, הכינורות והנבלים [רש"י, מצודת ציון]. הפרשנים מסבירים כי המנגינות שליוו את המלך בקביעות, אם בסעודותיו הפאר ואם כהכנה לשנתו, נדמו לחלוטין [רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד למלכים אחרים שזכרם נשמר באמצעות שירי הלל המנוגנים בנבל גם לאחר מותם, מלך זה נשכח ושיריו פוסקים עמו [מלבי"ם]. גישה שונה מציעה כי המילה נְבָלֶיךָ אינה מתייחסת לכלי נגינה, אלא להמולתם של בני נבל ועושי נבלה שהרכיבו את צבאותיו [רש"י], אם כי יש מי שדוחה פירוש זה ודבק במשמעות של כלי זמר [שד"ל].
חלקו השני של הפסוק מציג ניגוד פיוטי ומצמרר בין עברו המפואר של המלך להווה העלוב שלו. המילה יֻצַּע נגזרת מלשון מצע ומשכב [מצודת ציון]. במקום לשכב על מיטות מפוארות עשויות שיש, משי וזהב, ובמקום להתכסות בשמיכות יקרות, גופו מושלך כאחד ההרוגים, כאשר מצע המיטה שלו הוא תולעים מלמטה, ומכסהו הוא תולעים מלמעלה [אברבנאל, רד"ק, שד"ל].
הפרשנים עומדים על ההבדל שבין שני סוגי החרקים המוזכרים בפסוק. רִמָּה מתארת את התולעים הקטנות והזעירות שאינן ניתנות לספירה [שד"ל], והן מהוות את המצע הנייח שעליו שוכבת הגופה [מלבי"ם]. לעומת זאת, תּוֹלֵעָה מתייחסת לתולעים גדולות יותר [שד"ל], הרוחשות וזוחלות ממקומן, ולכן הן משמשות כ"מכסה" הנע מעל הגופה [מלבי"ם]. אף על פי שמילים אלו הן בלשון נקבה, הפעלים המתייחסים אליהן מופיעים בלשון זכר, וזאת משום שמדובר בשם כולל לקיבוץ גדול של חרקים [רד"ק, שד"ל], או כדרך של צחות לשון פיוטית [אבן עזרא].