החלטתו האלוהית של ה' היא להנחית מכה ניצחת על האימפריה האשורית, וזאת דווקא בתוך גבולות ארץ ישראל. הפרשנים מסבירים כי המילים לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי ממשיכות את הפסוק הקודם ומתארות את יישום התוכנית והעצה האלוהית [רש"י, מצודת דוד, שד"ל]. הבחירה להכות באשור דווקא בארץ ישראל ועל ההרים מכוונת לירושלים וההרים הסובבים אותה, שם אכן ניגף מחנה אשור בידי מלאך ה' [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. תבוסה פומבית ומוחצת זו נועדה להראות לכל העמים כי ה' הוא שעשה זאת, ובכך להרתיע כל אומה ולשון מלהעז ולהילחם שוב בישראל [מלבי"ם]. הפועל אֲבוּסֶנּוּ מבטא את רמיסתו, דריסתו ומחיצתו של האויב האשורי [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
תוצאתה הישירה של מפלת אשור היא שחרור משעבוד. באשר למילה מֵעֲלֵיהֶם, הדעות חלוקות למי הכוונה: יש המפרשים שהכוונה היא לארץ ולהרים שהוזכרו בתחילת הפסוק [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], בעוד גישה אחרת מסבירה שהכוונה היא לעם ישראל. לפי פירוש זה, אף שהעם אינו מוזכר במפורש, הוא נרמז מתוך אזכור הארץ, והמעבר בפסוק מלשון רבים ("מעליהם") ללשון יחיד (שִׁכְמוֹ) מתייחס לאומה כולה כגוף אחד [שד"ל].
השעבוד עצמו מתואר באמצעות שני מושגים: ה"עול" וה"סבל". המילה עֻלּוֹ היא דימוי השאול מעולם החקלאות, כדוגמת העול המונח על צוואר הפרה כדי להכריחה לחרוש, והוא מסמל את הכבדת העבודה, המיסים והכיבוש שהטיל מלך אשור [מצודת ציון, רד"ק]. המילה וְסֻבֳּלוֹ מתארת את המשא הפיזי והכבד שהועמס על שִׁכְמוֹ, כלומר על כתפו של העם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
בניתוח מעניין של סדר המילים, מוסבר מדוע מוזכרת הסרת ה"עול" לפני הסרת ה"סבל". בדרך כלל, תהליך של מרידה מתחיל מלמטה: העם פורק מעליו תחילה את הסבל, מסרב לשלם מיסים ולעבוד, ורק לאחר מכן נאבק להסיר את עול הכיבוש המכריח אותו לכך. אולם כאן התהליך הפוך לחלוטין מכיוון שהישועה מגיעה ישירות מאת ה'. ה' מסיר תחילה את העול כולו על ידי השמדת מחנה אשור, ומתוך כך, הסבל והמשא נופלים ומוסרים מאליהם ללא מאמץ מצד העם [מלבי"ם].