סופו של עריץ אכזר אינו מסתכם רק במותו הפיזי, אלא במחיקה מוחלטת של כבודו, מורשתו וזכרו מדפי ההיסטוריה. נבואה זו חורצת את דינו של המלך הרשע לאובדן כל זכר, החל משלילת מקום קבורתו ועד להשמדת שושלתו.
המילה תֵחַד נגזרת מהשורש 'אחד' או 'יחד' [מצודת ציון, אבן עזרא]. הפרשנים מסכימים כי משמעות הקביעה לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה היא שהמלך הבבלי לא יזכה להשתוות למלכי הגויים האחרים, הזוכים לכבוד מלכים במותם. בעוד ששאר המלכים מקבלים טקסי קבורה מפוארים, חניטה ושריפת בשמים, מלך זה ייקבר בביזיון כאחד העם [רד"ק, מצודת דוד], או שאף לא יזכה לקבורה כלל ובשרו יושלך לכלבים [מלבי"ם]. גישה רעיונית מוסיפה כי הקבר נועד לשמש כגל-עד וזיכרון למת, ולאדם רשע לא ראוי שיישאר זכר כלשהו בעולם [שד"ל].
הסיבה לביזיון זה מפורטת בהמשך: כִּי אַרְצְךָ שִׁחַתָּ עַמְּךָ הָרָגְתָּ. חטאו הגדול לא היה רק בהרס עמים אחרים, אלא בכך שהשחית והחריב אפילו את ארצו שלו ואת עריו [אבן עזרא]. הפרשנים מציגים מגוון דרכים שבהן החריב המלך את עמו: על ידי הטלת מיסים כבדים [רד"ק], עבודת כפייה קשה [רש"י], או יציאה למלחמות תכופות מתוך גאווה, שגבו קורבנות רבים ופגעו בעבודת האדמה [שד"ל]. מעבר לכך, הוא נהג באכזריות והטיל אימה, עד כדי כך שהרג את אנשיו על חטאים קלים, כפי שעשה כשציווה להרוג את חכמי בבל משום שלא ידעו לפתור את חלומו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. בשל עריצות זו, נתיניו שנאו אותו, שמחו במותו, ונהגו בגופתו בביזיון כשהשליכו אותו מקברו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
העונש ממשיך ופוגע גם בעתידו: לֹא יִקָּרֵא לְעוֹלָם זֶרַע מְרֵעִים. זרעו של המלך לא ייזכר, ושושלתו לא תמשיך לשלוט [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. כשם שנשלל ממנו קבר המהווה זיכרון דומם, כך נשללים ממנו בניו, המהווים זיכרון חי לאבותיהם [שד"ל]. ואכן, אויביו יתאגדו כדי להשמיד את צאצאיו [רש"י], וזרעו ייכרת במהרה מן העולם, כפי שקרה בפועל כשנרצח בלשאצר נכדו והשושלת פסקה [רד"ק, מצודת דוד]. מנקודת מבט עמוקה ורוחנית יותר, אף אם יוותרו למלך הרשע צאצאים שיתגיירו וייכנסו תחת כנפי השכינה בעתיד, הכתוב מדגיש ששמו "לא יקרא" עליהם – זהותם המקורית תישכח לחלוטין, והם לעולם לא יזוהו כצאצאיו, כך שזכרו של הרשע יימחה כליל מן העולם [חומת אנך].