חשבתם פעם איך זה מרגיש להשקיע המון זמן ומאמץ במשהו שחשוב לכם, לתת את כל הלב, ובסוף לגלות שזה לא הצליח כמו שרציתם? זו הרגשה מאוד מאכזבת. בסיפור שלנו, ה' מתאר הרגשה דומה כלפי עם ישראל, ממש כמו חקלאי שמטפל במסירות בכרם שלו.
ה' שואל מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ. הוא בעצם מסביר שהוא נתן לעם ישראל את כל התנאים הכי טובים שיש כדי שיצליחו. הוא בחר בהם, נתן להם את התורה והמצוות כדי שישמרו על לב טהור, הביא אותם לארץ ישראל המיוחדת, דאג שלכל אדם תהיה נחלה משלו כדי שאף אחד לא יצטרך לקחת מאחרים, ואפילו בנה להם את בית המקדש ששמר עליהם כמו מגדל שמירה.
אחרי כל ההשקעה העצומה והאוהבת הזאת, ה' שואל מַדּוּעַ, כלומר מה הסיבה הישירה שגרמה לתוצאה כל כך עצובה. הוא ממשיך ואומר קִוֵּיתִי. למרות שה' יודע את העתיד, הוא נותן לנו את זכות הבחירה החופשית להחליט איך להתנהג, ולכן הוא חיכה וציפה שהעם יבחר בדרך הנכונה. ה' ציפה שהם יצמחו להיות עֲנָבִים טובים ומתוקים, כלומר אנשים שעושים צדק, משפט ומעשים טובים אחד לשני. אבל במקום זה, הכרם הצמיח בְּאֻשִׁים, שהם פירות רקובים ופגומים. הפירות המקולקלים האלה הם משל להתנהגות רעה של אנשים שלקחו דברים שלא שלהם ולא התנהגו ביושר לחברים שלהם.