בעקבות השתלטותם של בני עמון על נחלות שאינן שלהם, מגיעה נבואת זעם המבטיחה היפוך מוחלט של מאזן הכוחות: בירת עמון תיחרב, ואילו עם ישראל יזכה בחזרה באדמותיו ויירש את אלו שניסו לרשת אותו.
הנבואה מופנית אֶל־רַבַּת, היא העיר רבה, עיר המלוכה ובירתם של בני עמון. ה' ישמיע בה תְּרוּעַת מִלְחָמָה, כאשר צבא הכשדים יבוא עליהם וילכוד את העיר [מצודת דוד]. הפרשנים מסבירים כי פורענות זו מגיעה כעונש על כך שעמון החזיק בארצו של שבט גד, ולכן השודד יגיע עד לבירה עצמה [רד"ק]. העיר המפוארת תהפוך לְתֵל שְׁמָמָה, כלומר לגל חורבות ושממון הנוצר מנפילת הכתלים והמבנים [מצודת ציון]. החורבן לא ייעצר בעיר הבירה, אלא יפגע גם בבְנֹתֶיהָ, שהם הכפרים והערים הקטנות הסמוכות לה, אשר בָּאֵשׁ תִּצַּתְנָה, כלומר יבערו ויישרפו כליל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
בסופו של הפסוק מופיעה הבטחה: וְיָרַשׁ יִשְׂרָאֵל אֶת־יֹרְשָׁיו (המילה יורשיו נכתבת במקרא חסר וא"ו, "ירשיו" [מנחת שי]). אלה שהתיימרו לרשת את ישראל יאבדו מארצם, ולא יישארו להם יורשים משלהם, כך שישראל יירש אותם בחזרה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
באשר לזמן התקיימות הבטחה זו, עולה מתוך המקורות נידון פרשני. הגישה המרכזית היא שייעוד זה אינו מתייחס לתקופת החורבן הבבלי, שכן באותה עת ישראל עצמם היו בגלות, אלא לעתיד הרחוק, לימות המשיח ולאחרית הימים [רד"ק, מצודת דוד]. עם זאת, ישנה דעה נוספת לפיה ההבטחה התקיימה מוקדם יותר, בתקופת שיבת ציון; לאחר שבני עמון נכבשו בידי מדי ופרס, עלו ישראל מהגולה ברישיון כורש מלך פרס, וקיבלו רשות לשלוט בארץ בני עמון [רד"ק].