אזהרה דחופה מופנית אל תושבי חצור, הקוראת להם להימלט מיד מפני האיום הבבלי המרחף מעליהם. הנביא פונה אליהם בשם ה' ומזהיר: נֻסוּ נֻּדוּ. הפרשנים מסבירים כי אין די בכך שיעבירו את אוהליהם למקום אחר, אלא עליהם לנוע ולנדוד למקום רחוק מאוד [מלבי"ם]. בנוסף, הם מצווים הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת, כלומר להסתתר במקומות מחבוא עמוקים ונסתרים שבהם איש לא יוכל לאתר אותם [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הסיבה לבהלה זו היא שנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל תכנן תוכניות כיבוש הכוללות גם את ארצות הפריפריה כדוגמת חצור [ביאור שטיינזלץ]. העֵצָה שיעץ מלך בבל היא פקודה לצבאו לקום ולעלות למלחמה על גוי שליו ושאנן [רש"י]. הפסוק מבחין בין עצה לבין מַחֲשָׁבָה. בעוד שהעצה היא עצם ההחלטה לצאת נגדם למלחמה, המחשבה מתייחסת לתחבולות האסטרטגיות שתכנן נבוכדראצר כדי למצוא את תושבי חצור בכל מקום שאליו ינסו לברוח [מלבי"ם].
מבחינת מסורת הקריאה של הפסוק, המילה הכתובה בסופו כ"עליהם" נקראת בפועל עֲלֵיכֶם, באופן ששומר על הרצף של הפנייה הישירה אל יושבי חצור לאורך כל הפסוק [מנחת שי].